|
|
Page:13
13 השבר היהודי ישראלי פלילי או פוליטי, אלא ניסיון להבין את ערעור הזהות הגדול, את זרמי העומק של החברה הישראלית שרצח רבין העלה אל פני השטח . ותוך כדי ההליכה פתאום חשתי במכה חזקה וחדה של אגרוף בחזה . וצעקה חזקה, שרק למפרע יכולתי לשחזר איזו קללה עסיסית, שאליה מצורפות המילים בסלנג ניו-יורקי, "הי, למה אתה לא מסתכל לאן אתה הולך ? " . כל כך הייתי שקוע בהרהורים שאפילו לא ראיתי את האיש הגדול ( אולי דימוי של בריון אמריקאי ) , שבו "כמעט" נתקעתי . באותו הלילה לא ישנתי מרוב כאבים, ומהתלבטות אם צריך להגיע לצילום או למיון, ורק גיסתי הרופאה הרגיעה ואמרה : "גם אם יש שבר, אין מה לעשות . צריך להמתין ולחכות שזה יעבור" . וכל מה שליווה אותי נגע למשמעות המטפורית של המשפט הזה, כאומר : ייתכן, באותו הרגע והכאב שיש שברים שצריך לתת לזמן לטפל בהם . הזיכרון השני, נוגע למוצאי השבת ההיא . משום מה בברכת המזון של אותה השבת, שמתי ליבי למילים "שלא תהא צרה ויגון ואנחה ביום מנוחתנו", והרהרתי בליבי : ומה יקרה אחרי יום מנוחתנו ? במוצאי השבת, ישבתי ולראשונה תרגמתי מצרפתית לעברית טקסט של לוינס - "ארץ מובטחת או מותרת" . הקריאה התלמודית של לוינס נעה סביב הדיון של סיפור המרגלים בפרשות "שלח" ו"דברים", והייתי עסוק בדימוי של כלב בן יפונה, המבקש להינצל מעצת המרגלים על ידי ההליכה לקברי האבות . היינו בבית כשהגיעה הידיעה של החדשות : "היו יריות בכיכר" . אני זוכר בדיוק מה עשיתי באותם הרגעים . אני זוכר למי התקשרתי ומה ביקשתי לשאול . בעיקר אני זוכר את השקט . הפחד . מה שרבים חששו שיקרה - אכן קרה . אם לומר את האמת, לא חשבתי שזה פיגוע . ברקע ריחפו דבריו של מאיר אריאל, שאיתו, עם אריאל אטד, ועם מנחם רגב היינו לומדים פרשת שבוע . ובאותו השבוע הוא אמר בדרכו המיוחדת, שהרעיון ששלטון מקיים הפגנות למען
|
|