|
|
Page:13
של בריטניה הגדולה . עידן זה, שמוכר בספרות המחקרית כ"עידן השלום הבריטי" ( פקס בריטניקה ) , סיפק לאמירויות החוף חסות של פטרון חזק בדמות האימפריה הבריטית . הבריטים, שעניינם התמקד בנתיבי הים ואבטחת חופש השיט, נטו שלא להתערב בפוליטיקה הפנימית של אנשי השבטים והמשפחות המובילות באמירויות החוף . עבור אמירויות אלו היה הסכם החסות עם בריטניה ככפפה ליד, ולכן אזור זה נעדר מאבק נגד הכובש הקולוניאלי כפי שאירע במהלך המאה ה- 20 ברוב הבירות הערביות באזור . הדיון בפרק זה מחדד את ההבדלים בין מדינות לאום ערביות כמו מצרים, סוריה ועיראק, שצמחו בכור ההיתוך של מאבק כנגד האימפרטור המערבי - בריטניה וצרפת בעיקר - לבין האמירויות שצמחו לחופי המפרץ ערב הפינוי הבריטי בדצמבר 1971 . הללו, נעדרות תשתית וניסיון משילות מודרני, לא ציינו בהתלהבות בכיכר העיר, כפי שאירע בכל מדינה ערבית אחרת, את הסתלקותו של הכובש המערבי . נהפוך הוא, במרבית המקרים הביטו שליטי האמירויות בדאגה רבה ל"יום המחר" והבינו, שבהיעדר חסות בריטית הן עלולות להיחשף בעידן העצמאות לאתגרי קיום חסרי תקדים . הפרק השני, "עידן העצמאות", עוסק בשלבים העובריים בחייה של הפדרציה בת שבע האמירויות, שהוקמה מייד עם הפינוי הבריטי מהאזור . הפרק מתייחס לתהליך בניית המדינה של הפדרציה העוברית ומציע מסגרת ניתוח תאורטית ומעשית, השונה מכל דוגמה ערבית אחרת . העיסוק בהקמתה של מדינת איחוד האמירויות הערביות מתמקד בתהליך השתנותה של חברה מישות שבטית למערכת מדינתית מאורגנת . הוא עוסק למעשה בבחינת המערכת הפוליטית של חברה, שלאורך תקופה ארוכה לא הייתה לה מדינה במונחים מערביים, אך היא נמצאת בתהליך מעבר למדינה כזו . ככזה, הוא מצביע על המורכבות ועל הדפוסים הייחודיים המאפיינים תהליך של הקמת מדינות בחבלי ארץ שבהם מעמדם של שבטים היה עתיר השפעה . איחוד האמירויות הערביות 13
|
|
|