|
|
Page:12
12 עיר בלי זיכרון : בין דומיננטיות להגמוניה תרבותית ביחסי שדרות - שער-הנגב שמשכם נע בין יום לימים ספורים, כשמאות טילים עלולים להתפוצץ . מי דמיין והיה יכול לדמות בנפשו את ה"טפטוף" היומיומי של קסאמים, מושג שלעולם לא הבנתי, שנחשב כסוג של "שגרת חירום", שאליה אמורים היו התושבים להתרגל . עשרים שנה ויותר היינו עדים לירי הרקטות לעבר שדרות ועוטף עזה וסבלנו אותו . מה שהחל בחששות של נציגי צה״ל מירי מצרי בשנות החמישים הפך למלחמה יומיומית של "טפטוף" רקטות מעזה והיה לחלק משגרת יומנו במשך כמעט עשרים ושתיים שנים . אבל כל זה לא הכין אותנו לשבעה באוקטובר 2023 , לאותה שבת ארורה, שכל המדינה התעוררה למציאות חדשה, בה נפתחה מלחמת "חרבות ברזל" ולראשונה בתולדות העיר שדרות, רוב תושביה פונו לכל חלקי הארץ, כמו כל עוטף עזה שהפך לעוטף ישראל . כל העוטף נותר שומם, ושדרות בתוכו עיר רפאים, שתושביה מחכים ומייחלים לדעת מתי ואיך יוכלו לחזור הביתה . התושבים לא האמינו שהם יהיו פליטים בתוך ארצם, שחודשים ארוכים ישהו בלית ברירה במלונות באילת, בתל אביב, בנתניה, בים המלח, שהייה זמנית שהתארכה עוד ועוד עד שיתבררו תוצאות המלחמה . ותאריך החזרה הביתה לוט בערפל . אסון שבעה באוקטובר בעוטף עזה ( ובשמו החדש : עוטף ישראל ) חתך את כל הגבולות הסוציולוגיים והפסיכולוגיים של החברה בישראל בכלל, ושל העוטף בפרט . הרוצחים לא הבחינו בין מזרחים לאשכנזים, בין אנשי עיירות הפיתוח לקיבוצניקים, דתיים או חילונים, קשישים או תינוקות . אין ספק שמה שחווינו קשה מנשוא וייקח עוד הרבה מאוד שנים להבין ולהפנים את לקחי שבעה באוקטובר . השיקום יהיה ארוך ויצריך רגישות רבה . שיקום האזור חייב להתבסס על שיתוף כל הקהילות שקיימות בו ועל ביטול ההיררכיות החברתיות שאפיינו אותו . יש לוודא ששום אדם ושום יישוב הזקוק לשיקום לא ייזנח מאחור או יזכה לשיקום חלקי בלבד . מנהלת תקומה, האמונה על השיקום, פועלת אל מול כל קהילה בנפרד . ייתכן שזה מה שנדרש כרגע, אבל בחשיבה לטווח רחוק יותר, מנהלת תקומה תידרש לקחת את ההיררכיה של ההתמודדות עם האסון במלוא הרצינות, ולוודא שכולם יזכו באמת להשתקם, ללא קשר למה שהיה במציאות ההיסטורית — שתפורט בפרקי ספר זה החל משנות החמישים, וכן היכולות הארגוניות והכלכליות — ללא קשר למרחק מהגדר ולאופן הסיקור בתקשורת . מה שנחוץ, ודאי לאור הקריאה בספר זה, זו חשיבה שכבר קיימת בהיסטוריה שלנו שקצת נשכחה ונזנחה . הכוונה לחשיבה אזורית, רעיון שהגה לראשונה מרדכי גובר, ראש המועצה האזורית באר-טוביה בשנת 1950 . הרעיון היה שלכל מועצה אזורית יהיה "מרכז" משלה ובו ירוכזו מפעלי המועצה, מוסדות המועצה ופועלים שכירים שעובדים בהם . "המרכז" של באר-טוביה היה קריית-מלאכי . הרעיון הראשוני היה טוב ומעניין, מכיוון שהמרכז התעשייתי היה חלק מהמועצה האזורית . אך מה שקרה בפועל הוא פירוק המרכז, כלומר ניתוק עיירות הפיתוח מהמועצות האזוריות — ארגון הגג המוניציפלי של הקיבוצים ומושבי העובדים באזור מסוים . עיירות הפיתוח הפכו להיות עובדי צווארון כחול לקיבוצים ולמושבים שנכללו במועצות האזוריות .
|
|