|
|
Page:9
9 הקדמה אישית סומנו עוד לפני שנכתבו . על רקע זה הבנתי, עוד בטרם התחלתי בכתיבת החיבור, כי עליי לנקוט משנה זהירות . אכן, הצורך לשמור על מרחק ממושא המחקר — אשר חלקים ממנו הם ההיסטוריה האישית שלי ובחלקים אחרים אף הייתי מעורב בדרכים מגוּונות — ליווה אותי לאורך כל תהליך הכתיבה . קושי נוסף נבע מעובדת היכרותי עם האנשים שהמחקר הזה בוחן, ולעיתים אף מבקר . במובנים רבים חשתי כמי שבוגד באמונם, לאחר שמקצתם פתחו לפניי את ליבם וחשפו לפניי מקורות אמפיריים . תחושה זו ליוותה אותי בכל מילה שכתבתי : כיצד יתפרש הכתוב על-ידי כל אחד מן הנחקרים ? וכיצד הוא יתפרש על-ידי כל אחד מן הצדדים ? למרות הנאמר בחיבור הזה, אני מודע לכך שכמה מהנחקרים עמלים שנים רבות על שינוי המציאות החברתית באזור במסגרת תפקידיהם במכללה, בעמותת הסינמטק, בקיבוץ "מגוון" או בעמותת "גוונים" . חשוב לי לציין כי הערות רבות שקיבלתי ממנחיי ומעמיתים היו סביב השאלה "היכן אתה בתוך כל זה ? " . למרות הקושי הרב, ההיצמדות לעובדות וכתיבת האמת היו נר לרגליי . מובן שאת הפרשנות אני שואב מתוך קורפוס אקדמי שמתחבר לאופן שבו אני מביא את תפיסת-עולמי . בלימודי התואר השני, בקורס "כתיבה סוציולוגית", אמרה לנו המרצה, בין היתר, כי המניע לבחירה בנושא המחקר טמון בביוגרפיה האישית של החוקר . במחקר הנוכחי, המניע שלי לחקירת הקשרים המשתנים בין שדרות למועצה האזורית שער-הנגב לאורך שישה עשורים היה ברור לי כשמש . מאז עלה אבי ממרוקו לארץ, בתחילת שנות השישים, הוא עבד כסנדלר בקיבוץ רוחמה במשך כשלושה עשורים . בילדותי, בתחילת - אמצע שנות השמונים, ציפיתי בכיליון-עיניים ללכת עם אבי לעבודה — זה היה עבורי יום של בילוי וכיף . הנסיעות לקיבוץ היו משמעותיות בעיניי עד כדי כך שלעיתים, אם התנהגתי לא יפה, הייתה אימי "מאיימת" עליי שאם לא אשפר את התנהגותי, לא אזכה ליהנות מ"יום כיף" בקיבוץ עם אבא . בהגיענו לקיבוץ נהגתי לשוטט במרחביו, וכך נחשפתי בדרך לא-מודעת לפערים הבלתי-נתפסים בין הקיבוץ שאבא עבד בו לבין המקום שבו גרנו : המדשאות, חנות הכל-בו שאפשר לקחת ממנה כל מה שרוצים מבלי לשלם ( ברור שאבי שילם, אבל אני לא ידעתי זאת ) , הבריכה, הסיור במפעל המברשות של קיבוץ רוחמה וקבלת מברשת-שיניים חדשה, הארוחה בחדר האוכל — כל אלה היו מבחינתי חוויות מפעימות ומשמעותיות . החזרה מהקיבוץ לשדרות הייתה חוויה שנחקקה היטב בזיכרוני ; חוויתי מרחב אחר לגמרי, כאילו חזרתי מחופשה בחוץ-לארץ . התנועה הזאת בין המרחבים לאורך כל שנות ילדותי, עם כל הפערים וההבדלים ביניהם, היא חלק מתבנית נוף מולדתי . בשנת 1688 טבע הרופא השווייצי יוהנס הופר את המושג "נוסטלגייה", על רקע תופעת העיור המואצת באירופה, שהאפילה על חיי הכפר . המושג, שציין לדידו מחלה, הורכב משתי מילים יווניות : נוסטוס = שיבה הביתה ; אלגוס = כאב . נוסטלגייה היא כאב הגעגועים לבית שהיה ואיננו עוד . חלק מהכאב שחשתי במהלך הכתיבה קשור לאי-היכולת לחזור הביתה, כלומר, לחזור לילדוּת ולזיכרונות ילדותי משדרות . מנקודת-מבטי כיום, שדרות אינה אותה
|
|