|
|
Page:11
וי יחעמי עחו א ח - חמב י חמעח חו 11 עד רצון למות . באותה עת אחז אותי פחד מוות, ראשית בשל הכאבים ושנית בשל גילי — הייתי בן 40 ופחדתי למות בגיל שנראה לי צעיר מדי לסיום חיי . בעברי הייתי מעשן כבד והעישון בוודאי לא תרם לבריאותי . לאחר הניתוח שעברתי בלבי סבלתי מחרדות ומפחד מפני המוות שמא זה עלול לקרות לי בשנית . אני זוכר שלאחר הניתוח שמרתי על הפרוטוקול המומלץ לחולים לאחר התקף כזה : ספורט מבוקר כמו הליכה ברגל, דיאטה והפסקת עישון, אלא שמיד לאחר שמוניתי לשר החינוך חזרתי לעשן . למרות זאת לבי לא בגד בי והמשכתי לתפקד כרגיל . אינני מסתפק ב"קטנות" וכך גם לגבי מחלותיי : התנסיתי במחלת לב וכעת בגידול במוח . ד"ר לימור שריר : אילו מחשבות העסיקו אותך בעת ההמתנה לניתוח ? יוסי שריד : אני זוכר שבעת ההמתנה לניתוח המוח התהלכתי בחצר בית החולים והרהרתי : "מותו של אדם בגיל 64 איננו כה חשוב ונחשב במקום שבו מתים כל יום אנשים צעירים ובדרך כלל הם מתים ללא תכלית ראויה" . ניתוח ראש עוטה בעלטת מסתורין כבדה הגורמת לחולה להיות שרוי בחרדה . פותחים לו את הראש, ואולי הכל יפרח לו עכשיו משם והמוח יחדל להיות מוח . וכך במשך עשרה ימים הולעטתי בתרופות עד שחשתי כמסומם . בעיקר העיקו עליי הסטרואידים שנועדו להפחתת הבצקת . אלה עוררו את תאבוני, וחשתי שנטילתם גרמה לי לתחושת מרץ מוזר . הם נסכו בי נמרצות משונה שהתנגשה בעייפות שלי . פחד המוות גבר עליי . חששתי שכל פעולה שאני עושה תתברר כפעולה האחרונה בחיי : יהיה זה כתיבת המאמר האחרון, הנאום האחרון וכולי . תוך כדי כך הרהרתי בזכות כוחות הנפש התורמים לריפוי והאמנתי שיש ביכולתי לרפא את עצמי בכוח ההבנה ובכוח תעצומות הנפש . אגב כך נזכרתי שתרמתי את גופי למדע חודשים לפני האשפוז, וכאשר חתמתי על הטופס לא העליתי כלל על דעתי לכלול גם את מוחי שנראה לי במצב יחסי טוב הרבה יותר משאר איבריי . את הלילה הראשון בבית החולים העברתי בשינה, כאשר רק לפנות בוקר נתקפתי בסיוט קצר בשל המציאות שאליה התעוררתי . התחלתי לחשוב על כך שעומדים לנסר את גולגולתי ושאין זה דבר של מה בכך . הדיוטות מתייחסים לניסור הזה כאל פעולה אלימה, קיצונית במיוחד, ואולי אפילו בלתי מתקבלת על הדעת . הרהורים אלה הביאו אותי לחשוב על כתיבת צוואה . בחלוף הימים, כשהפנמתי את העובדה שבקרוב יחתכו את מוחי, התחלתי לתהות על הקשרים בין גוף ונפש — נושא שעניין אותי תמיד . בחנתי את התנסותי האישית כהזדמנות לערוך מין ניסוי של החלפת הראייה החיצונית בראייה עמוקה מבפנים : הרופאים ינתחו שם גידול ואני בעלפוני המואר אנתח גילוי .
|
|
|