|
|
Page:15
על המדריך : מסעה של נקודת המבט 15 המאפיין את ארגון העבודה המודרני יוצר ומשמר את המצב שבו נשים הן קבוצה מוחלשת בשוק העבודה ובתוך הארגונים : הן "נחשבות" פחות עקב נוכחות מצומצמת במוקדי קבלת ההחלטות, הן נוכחות פחות בחלקים היוקרתיים והמשמעותיים של הארגונים, חוויית העבודה היום-יומית שלהן היא מצוּקתית, הן סובלות מאקלים מגדרי מטריד ומפחית והן מתוגמלות פחות . אפשר אף להבין את פער השכר הממוצע בין גברים ונשים בארגונים, שנע בין % 20 ל- % ,30 כמגלם בתוכו את מכלול הפרקטיקות הארגוניות המדירות נשים . ההתמדה העיקשת של הפרקטיקה המגדרית המדירה מדוע זה קורה ? מדוע ארגון העבודה המודרני רווי גם בעת הנוכחית בפרקטיקות מגדריות מדירות ? האם יש כאן כוונה רעה של גברים שוביניסטים ? האם יש כאן כוחות חברתיים ותרבותיים שנמצאים מעל ומעבר לארגון ואינם קשורים אליו ולפרקטיקות שלו, כמו למשל פטריארכיה ? האם הבעיה היא בכלל בנשים, שאינן מנסות מספיק, אינן מתאמצות או מתמודדות, אינן מתנגדות די הצורך, אינן בוחרות נכון ? אנו חולקות על הסברים אלו ; אנו רואות בהם הסברים שמרחיקים את המבט מהמקור העיקרי של הפרקטיקות הארגוניות המגדריות, שהוא הארגון עצמו . גם אם אפשר להבין את ההסברים האלה, הם אינם פרקטיים מכיוון שאינם מציעים לנו פתרונות יישומיים או אופני פעולה לשינוי . הדבר שאפשר לשנות ברמה הארגונית הוא הפרקטיקה הארגונית עצמה . אחד ההסברים המקובלים לקושי של נשים ( ושל קבוצות חברתיות אחרות ) להתמודד עם הפרקטיקות הארגוניות השגורות הוא כי פרקטיקות אלו עוצבו, באופן היסטורי, בצלמה ובדמותה של הקבוצה החברתית שהשתתפה בפרקטיקה – קרי בדמותו של הגבר העובד . לפי הסבר זה, הפרקטיקות של הארגון הן "גבריות", כלומר מתאימות לדמות, לגוף, לזהות ולסגנון החיים של גברים, משום שארגון העבודה המודרני כּוּנָן, לאחר המהפכה התעשייתית, על בסיס החלוקה בין מרחב פרטי ומרחב ציבורי ( 1988 Davidoff 2003 ; Pateman ) ; וגם אם ההגדרות של הפרטי והציבורי והגבולות ביניהם השתנו ומשתנים כל הזמן, כפי שטוענת חנה הרצוג ( 2006 ) , הציבורי נשאר "ציבורי" גם כאשר הגבולות בינו ובין המרחב הפרטי מיטשטשים . ומכיוון שבעיקר גברים השתתפו בספֵרה הציבורית ובעולם העבודה בשכר, כל המבנים הארגוניים והפרקטיקות הארגוניות מבוססים על ההנחה כי משתמשים ונוכחים בהם גברים . לפי הסבר זה, המוחלשות של נשים בשוק העבודה נובעת מכך שככל שנשים החלו להשתתף בספֵרה הציבורית ובשוק העבודה בשכר הלך ונפער פער בין הסיטואציה והאילוצים שבהם נשים נתונות ( למשל גוף, סוציאליזציה ומוסד האימהוּת ) ובין הפרקטיקות אשר בנויות ומותאמות עבור גברים, אשר נתונים במערכות אילוצים אחרות . כלומר ההדרה מבטאת קושי להסתגל לפרקטיקות הארגוניות ההיסטוריות או להתמודד עימן . גם הסבר זה הוא חלקי בלבד . בפועל, שיעור ההשתתפות של נשים בשוק העבודה גבוה זה עשרות רבות של שנים . לאור ההסבר שלפיו "הפרקטיקות נבנו לפי הגברים" אפשר היה לצפות שהפרקטיקות ישתנו כך שיהפכו להיות מותאמות גם למצבן, לניסיונן, לאילוציהן ולזהותן של נשים, ויאפשרו להן להשתתף בצורה משמעותית יותר, מכבדת יותר ותורמת יותר בארגונים . אולם
|
|