|
|
Page:12
היום שעכשיו ״היום שאחרי״ והיום שעכשיו 12 הדין הבין-לאומי, ומנדבות כוחות חיצוניים לנהל את חייהם של הפלסטינים בעזה כדי לחנכם לערכים כמו שלום, סובלנות וכן הלאה . ההשראה לכתיבתן של תוכניות "היום שאחרי" שאובה באופן ישיר או עקיף מהלקחים של מלחמת העולם השנייה כפי שהם משתקפים במחקר האקדמי ובזיכרון הקולקטיבי בישראל ובמערב . הקו המנחה שלהן הוא שחמאס בעזה משול לגרמניה הנאצית, שביקשה להשמיד את היהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה . לפיכך, תוכניות הדה-נאציפיקציה של בעלות הברית לאחר ניצחונן הן הדגם לחינוך מחדש של הפלסטינים בעזה . אנו סבורים שהקבלה זו מופרכת מעצם חוסר העקביות הגלומה בה : מחד גיסא, בניתוח המניעים להתקפת חמאס ישראל ממלאת את תפקיד הקורבן האולטימטיבי, בדומה ליהודים באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה ( שהיו מיעוט אזרחי נטול ריבונות ועוצמה צבאית ) . מאידך גיסא, התוכניות לעתיד מדמות את ישראל כאימפריה שבידיה משאבים אינסופיים וסמכות מוסרית לנהל משטר כיבוש בלתי-מוגבל בזמן שיחנך מחדש את הפלסטינים כחברה רודפת שלום . חוסר הקוהרנטיות של הדימוי העצמי הכורך יחד קורבּנוּת טוטלית עם יומרה אימפריאלית רומז כי תוכניות אלה לא נועדו להיות מרשם למימוש במציאות : הן נועדו לשכנע את המחנה הפוליטי התומך בניהול הסכסוך, בישראל או בעולם, כי ישנה תכלית פוליטית לגיטימית להמשך השליטה של ישראל בפלסטינים ולמעשה לתוכנית ההכרעה שישראל מנהלת בפועל . אנו סבורים שהמקרה הישראלי - פלסטיני מזכיר דווקא סכסוכים לאומיים, אתניים ודתיים על אותה טריטוריה ברחבי העולם שהגיעו לכדי אלימות קיצונית . הסכסוכים בצפון אירלנד, בוסניה-הרצגובינה ודרום אפריקה, למשל, מזכירים בשורשיהם ובהשתלשלות האירועים את הסכסוך הישראלי - פלסטיני . אף על פי שאין מקרה אחד דומה לחלוטין למשנהו, יש בכל זאת הרבה מן המשותף ביניהם בכל הקשור ליחסי הכוחות בין הצדדים, לשורשי הסכסוך, למשכם ולהיקפם של האירועים האלימים ולזהות הקבוצות . כל אחד מהסכסוכים הללו בא אל סיומו באופן שונה ובדרך כלל באופן חלקי, אך העקרונות שהביאו ליציבות, לביטחון ולעיתים גם לפיוס חשובים למקרה הישראלי - פלסטיני . ביניהם אפשר לציין שותפות במנגנוני השלטון, הכרה בעוולות העבר, שילוב אסירים פוליטיים בתהליך ומעטפת בין-לאומית תומכת . תוכניות "היום שאחרי", לעומת זאת, מדמיינות מעבר מסודר למציאות שונה בתכלית . אנו סבורים שיום זה לא יגיע בצורה מוסכמת שבה הצד המובס יודיע על כניעה, ואילו הצד המנצח יכריז על החלטתו בנוגע לניהול השטח הכבוש ( כפי שקרה בסוף מלחמת העולם השנייה ) . הסיבה המרכזית לכך היא שממשלת הימין אינה מוכנה להציע כל תוכנית פוליטית שהפלסטינים יקבלו או אף כזו שתהיה לגיטימית מנקודת מבט בין- לאומית . אין סיבה לצפות שהפלסטינים יכריזו על כניעה בעוד הצד שמנגד מכריז כי הוא עומד להכריעם, כלומר לגרשם . כניעה, גם לו הייתה תרחיש ריאלי, היא עצמה מתכון להמשך הסכסוך, משום שאיננה מבטיחה כבוד הדדי בין כל תושבי הארץ . אנו סבורים שכל תוכנית שאיננה מביאה בחשבון את התבססותו של משטר ימין סמכותני וסרבן שלום בישראל שהכרעת הפלסטינים היא האסטרטגיה המוצהרת שלו, נדונה לכישלון . למעשה, ישראל פועלת במציאות חדשה שבה ה"יום שאחרי" איננו העתיד אלא ההווה, והוא מסמן מלחמת נצח בניהולה של מדינה ספרטנית . גישתנו נבדלת מהתוכניות שציינו למעלה בכך שאנו בוחנים את יחסי ישראל והפלסטינים לפני השבעה באוקטובר כדינמיקה של התיישבות והתנגדות . הדברים ניכרים במיוחד מההיסטוריה הארוכה של המדיניות הישראלית ביחס לרצועת עזה . רבות מתוכניות "היום שאחרי" שמוצגות כחידושים מדיניים הן גלגולים של תוכניות קודמות שישראל יישמה בעזה בחוסר הצלחה . נזכיר כי רצועת עזה מרכזת קרוב לשליש ישראל פועלת במציאות חדשה שבה ה"יום שאחרי" איננו העתיד אלא ההווה, והוא מסמן מלחמת נצח בניהולה של מדינה ספרטנית
|
|