|
|
Page:14
14 להגיד את המילה הגועלית, או, לצורך העניין, לשתות את המשקה או לעשן את החומר או מה שזה לא יהיה ? אין ספק שאנו רוצים לעשות את הדברים האלה, כי בלהט המצב אנו מאמינים שזה יביא לנו הקלה . התוצאה תהיה שביעות רצון כלשהי, פתרון או נוחות : אנחנו חושבים שנרגיש טוב יותר בסוף . אך לוּ עצרנו ושאלנו : "האם באמת ארגיש טוב יותר כשזה ייגמר ? " כשנאפשר את הפתיחות הזאת, את המרחב הזה, ניתן לתבונה הטבעית אפשרות לומר את מה שכבר ידוע לנו : שלא נרגיש טוב יותר בסוף . ואיך אנחנו יודעים זאת ? כי, תאמינו או לא, אין זו פעם ראשונה שנלכדנו באותו הדחף, באותה האסטרטגיה של טייס אוטומטי . לוּ ערכנו משאל, סביר להניח שרוב האנשים היו אומרים שמניסיונם בחיים, תוקפנות מולידה תוקפנות . היא מסלימה כעס ושנאה במקום להביא שלום . אם כרגע תגובתנו הרגשית למראה אדם מסוים, או למִשמע חדשות מסוימות, היא לפרוץ בזעם או לחוש דכדוך או משהו קיצוני מעין זה, הרי זה משום שטיפּחנו את ההרגל המיוחד הזה זמן רב מאוד . אבל כפי שמורי צ'וגיאם טרונגפה ( Chogym Trungpa Rinpoche ) נהג לומר, אפשר לגשת לחיינו כאל ניסוי . ברגע הבא, בשעה הבאה, נוכל לבחור לעצור, או להאט, לשקוט כמה שניות . ננסה לשבש את תגובת השרשרת הרגילה ולא להסתחרר הלאה כבדרך כלל . אין צורך להאשים מישהו אחר ואין צורך להאשים את עצמנו . כשאנחנו במצוקה, אפשר להתנסות בלא לחזק את הרגל התוקפנות ולראות מה קורה . העצירה יעילה מאוד בתהליך הזה . היא יוצרת ניגוד רגעי בין להיות לגמרי שקוע - בעצמי לבין להיות ער ונוכח . יש לעצור לכמה שניות, לנשום עמוק ולהמשיך הלאה . אין צורך להפוך את זה לפרויקט . צ'וגיאם
|
פראג
|