|
|
Page:10
10 | פרזיטים לרגשותינו להנחות אותנו במצב שדורש היגיון, או להפך ) . אני מספק כמה דוגמאות עכשוויות כדי להדגיש את הנקודה הזו, כולל התגובות הרגשיות ההיסטריות לבחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית ולמינויו של ברט קָוָואנוֹלבית המשפט העליון של ארצות הברית . בפרק השלישי אני טוען שחופש הביטוי, השיטה המדעית, המגוון האינטלקטואלי ואתוס המריטוקרטיה המושרש בכבוד לפרט — ולא א — הם רכיבים דבקות באידאולוגיה של גיוון, הכללה ושוויון ( DIE ) לא פתוחים לדיון של חברה נאורה באמת . חברה הוגנת מבטיחה שלחבריה יהיה שוויון הזדמנויות, ולא שוויון תוצאות כפי שמכתיבים צווי DIE . הפרק הרביעי מתייחס לכמה פתוגנים מנוגדי מדע, מנוגדי היגיון ומפיצי רעיונות בלתי ליברליים, כולל פוסט-מודרניזם, פמיניזם רדיקלי ואקטיביזם טרנסג'נדרי . שני האחרונים נטועים בגרסה היסטרית ביותר של ביופוביה ( פחד מביולוגיה ) . הפתוגנים הרעיוניים האלה משמידים את הבנת המציאות שלנו ואת השכל הישר כשהם דוגלים בעמדות כמו : אומנות בלתי נראית היא צורת אומנות, כל ההבדלים בין המינים נובעים מהבניה חברתית, ולחלק מהנשים יש איבר מין גברי . הפרק החמישי בוחן כיצד הלך הרוח של לוחמי הצדק החברתי הוליד את האקדמיה שמתעדפת מזעור רגשות פגועים על פני רדיפה אחר האמת ( המשך של הנושא שנידון בפרק השני ) , את אולימפיאדת הדיכוי ( שילוב מִיצָּבִים, intersectionality ) , את תסמונת מינכהאוזן הקיבוצית ואת ההומאוסטזיס של הקורבנוּת ( אני קורבן, משמע אני קיים ) , ואת ההלקאה העצמית האדוקה על מזבח הפרוגרסיביות . לפי התפיסה הזאת, שעיוותיה הם פרי זעם וטינה, העולם הוא דו-ערכי : או שאתה קורבן אצילי ( גם אם אתה צריך א המחבר משנה את ראשי התיבות המקובלים למונח, DIE-ל , DEI , מלשון מוות ( כל הערות השוליים הן של המתרגם ) .
|
|