|
|
Page:12
חברוּת ברזל | 12 תודה לאהבה הגדולה שלי, אשתי נעה, ולילדינו האהובים יהודה, עדי, תמר, רוני, אורי ושחר . בלעדיכם וללא תמיכתכם לא הייתי מצליח לשרת אפילו יום אחד במילואים ובטח לא לכתוב את הספר . חלק גדול מהמלחמה שלי היה למענכם . תודה לכל בנות ובני הזוג, ההורים, האחים, הילדים ולכל משפחות הלוחמים . אתן הכוח המניע שלנו . נהוג לכנות אתכן עורף אבל אתן שותפות מלאות שלנו למלחמה בחזית וכל הישגי הגדוד רשומים גם על שמכן . תודה גדולה למפקד הגדוד הטוב בצה"ל, ישראל רוזנפלד, שרעיון כתיבת הספר נהגה על ידו . תודה על המקצועיות, הערכיות והאנושיות שאתה מביא איתך לתפקיד, תודה על שאתה זה שמוביל אותנו בקרב, ותודה על ההזדמנות והאמונה שלך להפקיד בידיי את סיפור הגדוד שאני כל כך אוהב . ותודה אחרונה לכם אחיי לנשק, אנשי ונשות הגדוד . שמי אולי חתום בכריכה אבל מי שבאמת כתב את הספר אלו אתם . היזע, הדמעות והדם שלכם כתבו כל אות בפרק המפואר של הגדוד ושל העם כולו . זכיתי להילחם לצידכם . מלחמת חרבות ברזל, ובמיוחד המלחמה בעזה, היא מהמוצדקות והחשובות שבמלחמות ישראל לא רק בעת החדשה אלא גם בראי ההיסטוריה . פעם היו אלה לוחמי צבאות דוד המלך, אחרי כן באו לוחמי תש"ח . עכשיו הגיע תורנו . זה הסיפור של מדינת ישראל בעת הזאת . זהו סיפורם של אנשי המילואים . זהו סיפורו של גדוד אלון 8717 . זה הסיפור שלנו . משה ויסטוך, משואות יצחק, 2024 — התשפ"ד .
|
|