|
|
Page:11
עם הספר | 11 בשנות נעוריו . הפוליטיקה של נאצר, וההשפעה של אש"ף שגורש מירדן ללבנון, טמנו את הזרעים לעתידה האפל של לבנון, ללאומיות הערבית המסממת שהובילה לקטסטרופה הצבאית של 1967 , ולכנופייה של יאסר ערפאת, שבמעגליה הפנימיים הוכשרו אנשים דוגמת עימאד מוע'נייה, ובהם נסללה הדרך להשתלטות משמרות המהפכה האסלאמית על לבנון . אבל השאלות הגדולות של הפוליטיקה לא הרשימו את בהיג'ה, שחיבורה לאדמה היה חיבור של אשת כפר . "יש שני סוגים של אנשים שאין לסמוך עליהם : הקומוניסטים, שאינם מאמינים באלוהים, והפלסטינים, שאין להם אדמה" . זו הייתה גישתה לדברים . קשיי החיים בדרום לבנון הזכירו את חייהם הנואשים של תושבי דרום איטליה, אזור שנוהל על ידי משפחות פשע ונקמות דם . פואד כותב על אימו כי "מימרה שלה מהתרבות הישנה קבעה שאדם צריך לנשק את היד שאינו יכול לשבור, ולבקש מאלוהים שישבור אותה" . רגש מזרח תיכוני זה זכה להדהוד גם בהסנדק של מריו פוצו : "נשק את היד שאינך יכול לנשוך, והתפלל לאלוהים שישבור אותה" . חייו הבוגרים של פואד היו חייו של כותב מבריק, מרצה ואינטלקטואל, אך בשנות נעוריו — במידה רבה בהשפעת אימו, לדעתי — אפשר לזהות את הענווה והאדיבות שילוו את כל חייו ויצירתו . הוא היה איש אדיב במיוחד, חסר כל יומרה, ובספר זה — כמו בספריו האחרים — הוא עוסק בטרגדיה ובסוגיות מעוררות מחלוקת, ועושה זאת בתבונה ובנדיבות יוצאות דופן . רבים ממבקריו של פואד הם, למרבה הצער, מקרה אחר . מי שהתקשה במיוחד להתמודד עם האותנטיות של פואד היה אדוארד סעיד . חִשבו על הפרדוקס : סעיד סולק ממכללת ויקטוריה היוקרתית שבאלכסנדריה בשנת 1951 ונשלח לתיכון קדם-אקדמי נחשב
|
|