|
|
Page:10
10 במרכזו את הקבוצה התרבותית : מרחב בין יחידים בקבוצה שחבריה קשורים זה לזה ובו בזמן נפרדים זה מזה באמצעות כל מיני יחסים, המבוססים על שפה משותפת, מנהגים וחוקים . עמדתה של ארנדט מנוגדת לזו של מדינת ישראל, אשר ביססה את סמכות השיפוט האקסטרה-טריטוריאלית על אייכמן על שני אדנים . הראשון היה דוקטרינת "האישיות הפסיבית", שלפיה מדינה קונה סמכות שיפוט על פשעים שבוצעו מחוץ לטריטוריה שלה כאשר היא יכולה להראות קשר מיוחד לקורבן הפשע, כגון קשר של אזרחות . השני התבסס על דוקטרינה תקדימית של "סמכות שיפוט אוניברסלית", שלפיה כאשר מדובר ב"פשע נגד האנושות" אין צורך לבסס זיקה טריטוריאלית והמשפט הבינלאומי צריך להכיר בסמכות שיפוט המוקנית לכל מדינה החברה בקהילת העמים . כאמור, ארנדט סברה שאין כל צורך בחידוש התקדימי כדי להכיר בסמכות השיפוט של מדינת ישראל, ולדעתה אפשר וצריך היה להישען על סמכות השיפוט הטריטוריאלית . המפנה הפרשני של ארנדט בפירושה למושג ה"טריטוריה", המעמיד את התרבות במרכז הדיון, יוצר המשכיות בין הקיום היהודי הגלותי לקיום המדיני . לא הריבונות המדינית מכוננת את סמכות השיפוט על אייכמן, אלא המחויבות של המדינה החדשה לשמר את הקבוצה התרבותית שעמדה בסכנת הכחדה, את כל אותן זיקות ( שפה, מנהגים וחוקים ) אשר הופכים אותה לעם . בספר זה ברצוני לחזור למתח בין טריטוריה גיאוגרפית לטריטוריה תרבותית כפי שהוא בא לידי ביטוי במשפט אייכמן . ואולם במרכז הדברים לא יעמדו פסק הדין ופרשנותו לפשע החדש ולסמכות השיפוט, וגם לא המבקרת המפורסמת ביותר של המשפט, חנה
|
|
|