|
|
Page:14
עשרות קילומטרים דרומית מבאר ‑ שבע איווה לו בן ‑ גוריון את מקום מגוריו לעת זקנה ואת מקום מנוחתו האחרונה . לא בירושלים, בירת היהדות והיהודים מאז ומתמיד ; לא בתל ‑ אביב, הגאווה המטרופולינית של הציונות עוד לפני קום המדינה ; דווקא בשדה בוקר הנידחת והצעירה . ברדתו הנה בגיל 67 ביקש להתוות כיוון חלוצי לישראלים . אף שהצליח בכך באופן חלקי בלבד, שדה בוקר מהבהבת בתודעתם כמופת של עבריות מודרנית . היא אַמַת המידה של ישראלים אוהבי ישראל, תו התקן הציוני, ראש התורן, שיר השיירה . ביקוריהם פה, במהלך טיול או חופשה, הם מעשה הצדעה לתרומתו הכבירה לתקומת ישראל ומחוות הזדהות עם קריאת הכיוון שלו : 5 הביטוי הנפוץדרומה . "משוגע לנגב", כך הגדיר פעם את עצמו . "לרדת לנגב" הוחלף אצלו ב"לעלות לנגב" . גם היום מקפידים בכירי מפעל שימור מורשתו לאמץ את מנהגו הלשוני הזה . הם לא יורדים לנגב, רק עולים אליו . כשמטוסי החמקן התרחקו צפונה והשקט שב למדבר, התחדש טקס ההתייחדות ליד חלקת הקבר . מדריכת קבוצת העובדים ממרכז הארץ תיבלה מילות הערכה למנהיג הספון פה במשאלות לקראת השנה החדשה . אמן, אמן, הם הריעו במקהלה, ואז הגיע הטקס לשיאו : יד נעלמה הסירה פרוכת בד לבנה מעל תיבת עץ קטנה שהוצבה סמוך לקבר . עשרות יונים צחורות הגיחו מתוכה אל על, לקול תשואות הנוכחים . למשך דקות הן חגו במבנה אווירובטי סביב אחוזת הקבר, טייסת שלום בעקבות טייסת קרב . לרגע יכולתי לדמיין את בן ‑ גוריון נושא את מבטו אליהן כמו בבימת הכבוד במצעדי צה"ל של ימי העצמאות, כף יד ימינו מאונכת למצחו עקב בוהק השמש, לראשו כובע טמבל והבעת נחת על פניו . לו יכול לשאת דברים באוזני הנאספים לכבודו אולי היה מעיר שלפי התנ"ך, ספר ספריו, מעוף יונים מסמל את שיבת ישראל לארצו : "מִי אֵלֶֶּה כָָּעָב תְְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹֹּתֵיהֶם . . . לְהָבִיא בָנַיִךְ מֵרָחוֹק" ( ישעיהו ס, ח ‑ ט ) . ואולי היה פונה לנאספים בשאלת הקבע שלו לאורחים שפגש באקראי : "מאיפה אתם ? " . 14 משיח בשדה בוקר
|
|