|
|
Page:13
מלווה בפליאה . מאז גיליתי כמה חוטים דקים קושרים בין אנשים ונשים ובין הורים לילדים שאין להם תחליף, וכמה הטענה של היידגר היא חסרת בסיס . והבנתי ‑ הפילוסופיה לא מתחילה מהמוות, אלא מתחילה מהחיים ומרגע ההיווצרות שלהם . ותמיד האדם שמולי הוא חד ‑ פעמי . וקצת אחרי שאימא מתה קראתי את "יומן אבל" של רולאן בארת', שהיה קשור באופן עמוק לאימא שלו . את היומן הוא כתב בעקבות מותה ותחושת האבל הכבד שעטפה אותו, ומשפט אחד בו היה עבורי מכונן : "אנשים רבים עודם אוהבים אותי, אולם מעתה ואילך מותי לא יהרוג איש ‑ ובכך החידוש" . התובנה הזאת מקפלת בתוכה את עומק היחס הייחודי והא ‑ סימטרי בין האם לילד, בין בארת' לאמו, ביני ובין אמי . חבר טוב שלי הצהיר בפני שגם במצב החיים הקיצוני ביותר הוא לא יתאבד, משום שכך הוא יחסל שני אנשים : אותו ואת אמו . רבים וטובים אוהבים אותי, וזאת אהבה עמוקה שאין לי לגביה צל של ספק . אולם מותי לא יחסל אותם . הפצע שייפער בהם יֵדע להתאחות . לא כך לגבי אימא ‑ זהו זיקוק עמוק של תחושת היתמות, וזוהי הא ‑ סימטריה של העולם האנושי ושל המנהיגות האנושית . ליד בית הספר היסודי שבו למדתי ( ממלכתי ‑ דתי ) היתה חנות לכלי כתיבה ולצעצועים . יום אחד נכנסתי אליה עם חבר . הסתובבנו והסתכלנו בכל הצעצועים היפים והבלתי מושגים עבורנו, שחיינו בעוני עמוק . לא הצלחתי להתאפק וגנבתי עכבר עשוי מפלסטיק . לא הייתי גנב מוצלח ‑ והמוכרת תפסה אותי . מה שקרה אחר כך היה מצעד בושה . מנהל בית הספר הוזעק לחנות, ומשם הובלתי מבויש לחדר המנהל לחקירה ממושכת ונזיפה . הייתי בן תשע . אחותי הגדולה באה לקחת אותי . כשיצאתי מחדר המנהל כל בית הספר עמד בחוץ וחיכה לראות את הפושע הגדול . המון הילדים נפתח לשניים כמו ים סוף, ואחותי ואני צעדנו בנתיב הריק, בעוד המבטים מלווים אותי . עד היום . הגענו הביתה . לעולם לא אשכח את המבט של אימא . לא צעקות ולא מכות . רק מבט של עצב מהול בכעס . כל הרגישות המוסרית שלה התנקזה לאותו הרגע . לא היתה שם "הֲכָלָה" לילד שאין לו, לא היתה שם הבנה למצב והנסיבות . הנסיבות אינן צידוק לעוול מוסרי . גם במצב החיים האיום ביותר אפשר לבחור בטוב . הוא בסוף מנצח . ולימים, בכל פעם שהייתי משתתף בדיונים על דיכוי ועל ממואר : אימא 13
|
|
|