|
Page:13
הקדמה 13 פתחתי קליניקה פרטית במנהטן . המטופלים שלי במסגרת הפרטית היו במצב פחות קריטי, אך רבים מהם סבלו מבעיות בזוגיות ומלחצים בעבודה . חלקם התמודדו עם דיכאון וחרדה . אחרים היו מה שכיניתי "בסדר במירכאות" — הצליחו להחזיק את הראש מעל המים אך עדיין הרגישו את הכוח שמשך אותם למטה . בעזרת שילוב של תרופות ותרפיה, שאפתי להפחית את כאבם ולמתן את החרדה הקיומית שלהם . ראיתי בעצמי מומחית ב"התרת פלונטרים" . החיים של קלייר ( כל שמות המטופלים שונו ) אולי נראו מעוררי קנאה למשקיפים מבחוץ, אבל היא הרגישה קהויה ובלתי מסופקת . היו לה שלוש בנות צעירות, בעל מכור לעבודתו, ורשימה אינסופית של מחויבויות שכללו השתתפות בפעילויות בית ספריות כחברה בוועד ההורים הכיתתי והסעות של חותנת כפוית טובה לביקורים אצל רופאים . ימיה של קלייר היו ארוכים, מתישים וחוזרים על עצמם . היא פרשה מעבודתה כעורכת דין במשרה מלאה אך המשיכה לעשות עבודה משפטית התנדבותית, שהיתה בעיניה "מעניינת אך תובענית" . היא הרגישה מבודדת ומנותקת מהחברים הוותיקים שלה . כדי להרגיע את עצביה המרוטים בתום יום ארוך נהגה קלייר להתענג על שתי כוסות גדולות של יין אדום וחבילה שלמה של גבינת ברי עם קרקרים, בעודה צופה בשידורים חוזרים של "סקס והעיר הגדולה" ומעשנת בחשאי סיגריה . . . או שתיים . . . או שלוש . היא ידעה ששגרת הערב הזאת לא טובה לבריאותה, אך היא סיפקה לה הקלה . במפגשים השבועיים שלנו גיבשנו אסטרטגיות שיעזרו לה להרגיש פחות מוצפת, פחות נוחה להתרגז ופחות אומללה . עם הזמן החל שיפור הדרגתי במצבה של קלייר . היא דיווחה שהיו לה פחות מריבות עם בעלה . היא היתה פחות שיפוטית ביחס לחמותה ופחות קצרת רוח ביחס לבנותיה . עד שבאחד המפגשים היא הסתכלה לי בעיניים ואמרה משהו שהדהים אותי . "דוקטור בורדמן, אני שונאת לבוא לפגישות השבועיות שלנו,"
|

|