|
|
Page:9
9 הפרק הפותח את הקובץ מתאר את הדרך שעשו הדברים מן העיר תל אביב של תקופת המנדט במאה הקודמת אל המזבלה במקווה ישראל . את המסע שהפך אותם מחפצים, מזון, כלים, וכדומה - לאשפה . פרנסי העיר ידעו שישנן דרכים רבות “לטפל“ בעודפים של תושבי העיר ; הם נסעו בלבנט והגיעו גם לבירות אירופיות כדי ללמוד מה עושים אחרים עם העודפים שלהם . בדקו אפשרויות מגוונות של שריפה, מִחזור ומיון, וערכו ניסיונות ממין זה או אחר גם בתל אביב . אולם מתוך הסיפור המפורט והמורכב שמציע ירון בלסלב עולָה מסקנה ברורה אחת : סילוק האשפה נעשה בדרך הקלה והזולה ביותר שהתאפשרה . למרות כל מה שידעו אנשי העירייה, בסופו של דבר הם חיפשו את המקום הקרוב ביותר שבו יוכלו פשוט לזרוק את הזבל ולברוח . לשלם על ההשלכה הזו כמה שפחות, להתעסק עם הפסולת המושלכת כמה שפחות, ולא לחשוב יותר מדי על תוצאותיו של המהלך הזה, אף שהיו מודעים להן היטב . במובנים מסוימים מדינת ישראל ממשיכה לנהוג באשפה של תושביה בדרכים דומות . הפרק השני עוסק גם הוא במשמעות הפיכתם של חפצים לאשפה . ההשראה שלו היא אנתרופולוגית במובן הרחב של המילה, ובה נקשר המין האנושי עם הכלים שהוא מייצר . העולם החומרי מתואר ככזה המכונן את האנושי ומתכונן על ידיו . “הדברים“ מוצגים כעדות להיותנו בני אדם, הם היצירה שלנו והם המאפשרים לנו להיות מי שהיננו . סילוקם של חפצים ממרחב החיים שלנו והפיכתם לאשפה נקשרים בפרק זה עם אי – נוחות מוסרית . חפצים דחויים מתוארים כעדות לכשל במעשה האנושי, כשל שיש להעלים ולקבור . יצרנו יותר מדי, השתמשנו פחות מדי, שברנו, הכנו דברים מיותרים או כאלה שאינם טובים דיים, משהו בהתנהלות שלנו הביא להצטברות של דברים שיש להיפטר מהם ולהעלימם מסביבתנו . החיבור בין מעשה ומוסר מלווה את ההתייחסות לאשפה בזמנים שונים ובתרבויות שונות . בפרק זה אני מספרת את המקרה של העיר העברית הראשונה . הפרק השלישי מציע לנו הפסקה מתודית / פילוסופית . הוא מזמין אותנו לחשוב על דרכה של הארכיאולוגיה להפוך את ממצאי החפירות שלה לנתונים עמוסי משמעות הניתנים לתרגום ופענוח . במובנים רבים זהו הפרק הרדיקלי ביותר ; אסף נתיב מבקש להתמודד בו עם האתגר של דה קסטרו, ולהימנע מלהסיט את הדבר לדבר אחר . הארכיאולוגיה, הוא טוען, כבר התייחסה לפסולת עכשווית כאל משהו שאפשר לחשוב דרכו, אולם יש לבדוק מהי תרומתה הייחודית של האשפה, מתוקף עיסוקה של הארכיאולוגיה ב“צבר אותות משובשים שמקורו במציאות אנושית [ . . . ] שהתקיימה בעבר“ . את צבר האותות הייחודי והנדיר שמפיקה הארכיאולוגיה לעצמה בעבודת השדה היא מתרגמת לסיפורים הנשענים,
|
|