|
|
Page:6
הניכור המהותי, כפי שתיארו מארקס, בדרך כלל אינו מודע ליחיד הקונקרטי . מה שמופיע בתודעת היחיד הוא הניכור הפסיכולוגי תחושות של איןאונים, היעדר משמעות, אנומיה ) היעדר נורמות או סתירה בין נורמות ( , בידוד מהערכים והנורמות של הסביבה החברתית ואובדן זהות או זרות לעצמו . 22 כל אלה מצטרפים לעיתים למעין תחושה כללית של אינחת או מועקה ) malaise ( , המקבלת מעמד של מאפיינת תקופה . לכן, התגובה הנפוצה, הכמעט כללית, על ההופעה של הניכור במישור הפסיכולוגי ) שיש לו גם מקורות נוספים על אלה שמארקם הצביע עליהם ( , אינה שינוי החברה המנכרת לחברה בה יתממש היחיד כאדם בן מינו באמצעות הפראקסיס, אלא מציאת תחליפים לחירות האמיתית, באמצעות סיפוקים חומריים ואמוציונליים ישירים עבור הסובייקט המנוכר . הידועים שבסיפוקים אלה, הם : צבירת נכסים ) תוצאת הפטישיזציה של הסחורות והכסף ( ; כפיפות אמוציונלית והכרתית לסמכות חיצונית ) 'מנוס מחופש', לפי ביטויו של פרום ( ; תרבות ההמונים, המייצרת ומשכפלת מיתוסים של 'יחיד עצמאי', מחליפה אופנות בקצב מהיר ומספקת כמויות ענק של בידור, כמפלט המונע תיעול האנרגיה לאפיקים פוליטיים ) מה שמרקוזה כינה בשם 'דסובלימציה דכאנית' > ; יצירה והגדרה של זהויות אותנטיות כביכול, באמצעות חומרים וםימבולים מלאכותיים המופצים בשוק; פרייבטיזם ) גידור אשלייתי של החיים הפרטיים כחסיני ניכור ( ; הערצת "כוכבים" למיניהם; הימורים, כניסיון לטראנםצנדנציה של הסובייקט; נהנתנות חסרת ריסון; ניהיליזם, ועוד . על כל אלה כתבו בהרחבה הוגים מארקסיסטים, ניאומארקסיסטים ) שהבולטים בהם הם אנשי אסכולת פרנקפורט ( והוגים אחרים בעלי גישה ביקורתית . 23 רוב התופעות הללו הן חלק מסינדרום הנרקיסיזם, הרווח בחברות המודרניות . היחיד הנרקיםי מתייחס אל הספרה הציבורית כהשלכת הפחדים והתשוקות של עצמו וכמקור להשגת אישור של העצמי ) self ( , מימוש עצמי ) self realisation ( וסיפוקים חולפים, ולא ככר פעולה לעיצוב העולם החברתי . השתלטות הפוליטיקה של התדמיות על הזירה הציבורית במדינות המודרניות, היא גילוי ברור של נרקיסיזם . הנרקיסיזם הזה הוא היפוכו הגמור של הפראקםיס; הנרקיסי הוא היפוכו הגמור של האדם החברתי, האדם כבן מינו . 24 ספקי תחליפים אחרים הם האידיאולוגים של הדמוקרטיה הליברלית וכן הוגי הפסיכולוגיה ההומניסטית והאקזיםטנציאל יםטית . אלה האחרונים גורסים, כי היחיד אוטונומי ביצירת משמעות עולמו דרך הכרעותיו, המצטברות והולכות על ציר הזמן . שבפעילותו הוא מעצב את ההיסטוריה . התייחסות האדם אל עצמו כבן מינו, זאת אומרת כגורם פעיל בהיסטוריה, כאובייקט, היא חריגת האדם מן הסובייקטיביות שלו . הפעולה וההכרה אינם ניתנים להפרדה . הפעולה היא הכרה וההכרה האמיתית באה דרך הפעולה . הסובייקט המכיר והאובייקט המוכר מתאחדים, לא דרך הספקולציה כפי שגרם הגל, אלא דרך הפראקםיס . היש החברתי הוא היש המוכר עלידי האדם, אבל לא האדם כסובייקט סביל הצופה בעולם, אלא הסובייקט הפעיל, שרק דרך פעילותו מסוגל להכיר את העולם . האמת מתגלה בהתממשות המהות במציאות, בפראקםיס, ולא בספקולציה מופשטת או בהתבוננות גרידא . כדברי מארקס : . . . רק במצב החברתי 1 מאבדים סובייקטיביים ואובייקטיבים, ספיריטואלים ומאטריאליזם, פעילות וסבילות, את אופיים בתור ניגודים; רואים אנו כיצד "תכן פתרונם של הניגודים התיאורטיים אך ורק על דרך המעשה, אך ורק באמצעות האנרגיה הפראקטית של האדם . פתרונם אינו אפוא מתפקידה של ההכרה בלבד, אלא הוא בעיית ה"ם ממשית שאץ הפילוסופיה יכולה לפותרה, דווקא משום שהשיגה אותה כבעיה תיאורטית גרידא . 21 זוהי תורה של הכרה פעילה . ועם זאת, אפשרית פעולה שאינה מודעת לעצמה . תודעת הפראקסים אינה קיימת כנתון, אלא יש לפעול על מנת ליצור אותה . ולכן, כדי לכונן חברה נטולת ניכור, בה יהיה האדם בן חורין, בה יממש עצמו כאדם בן מינו, יש לא רק להכיר את העולם ולפרשו, אלא בעיקר לשנותו . 3 . הסובייקט המנוכר ותחליפי החירות בפעולה מכשיריתתועלתנית פועל האדם כיחיד, כפרט, ולא כבן מינו . הוא מנוכר ממהותו, פועל למען עצמו בלבד, אינו מעצב את החברה בפעולה מודעת ואינו מודע לעצמו כמי שפעולתו מעצבת את החברה . וכאשר האדם מנוכר למהותו הוא מנוכר גם לזולתו, שכן המהות האנושית יכולה להתממש רק בשיתוף . גם כאשר האדם פועל באופן תועלתני הוא מעצב את החברה, אבל הוא פועל אז בנבדל ובמנוגד לבני האדם האחרים ומעצב את החברה, באופן בלתי מודע, כישות זרה לאחרים ולעצמו . מידת יכולתו לעצב את החברה מותנית אז בכוחו הפיזי, הפוליטי, הכלכלי ועיצוב זה נעשה לא לשם מימוש עצמו כבן מינו, אלא כדי לספק את צרכיו כסובייקט מנוכר . אם כוחו גדול, יש ביכולתו לספק את מרבית צרכיו אלה ולהתעלם ממצב הניכור המהותי שלו; אם כוחו מועט, הוא פונה לתחליפים אחרים .
|
|