|
|
Page:5
4 העבודה המנוכרת היא תוצר חלוקת העבודה, המפקיעה את האדם מכלליות כישוריו והופכת אותו לפרטיקולרי . היא היוצרת את הקניין הפרטי, ואת החליפין ומושאי החליפין אשר הופכים לחיצוניים לאדם, מהות זרה ומנוגדת לו, השולטת בו במקום שהוא ישלוט בה . יחסים בין בני אדם מתגלמים בחפצים המופיעים כלפי האדם ככורח . המושא מתגלה כמהות זרה לאדם, השולטת עליו מבחוץ . תוצר העבודה אינו תלוי ביוצרו אלא יוצרו תלוי בו . ככל שהפועל משקיע יותר בייצור, כן הולך ומתעצם עולם המושאים הניצב מולו . הממון הוא המושא בה"א הידיעה, המנכר האוניברסלי . ב"קאפיטל" אומר מארקס, כי הפיכת מוצר העבודה לסחורה בעלת ערך חליפין מביאה לפטישיזציה שלה, לראיית היחסים החברתיים כעצמים בעלי עוצמה משלהם, המכתיבה התנהגות לבני האדם . 19 בעםדה המנוכרת, לא בניכור הספקולטיבי או הדתי, בא לידי ביטוי ניכורו העיקרי של האדם 1 בחברה קפיטליסטית . הקניין הפרטי הוא מצד אחד תוצר העבודה המנוכרת ומצד שני האמצעי שעל ידו מנוכרת העבודה . העבודה היא היעדר קניין, אבל היא מופנמת על ידי הפועל כקניינו . ההון הוא היעדר עבודה, אבל הוא מהווה עבודה צבורה מופשטת, השולטת על הפועל . ביטול הניכור מחייב ביטולו של הקניין הפרטי . 20 לפי מארקם, הדרך לביטול הפער בין הסובייקט לאובייקט, לביטול הניכור, אינה בספקולציה נוסח הגל ואף לא בלמידת העולם דרך החושים ובפעולה תועלתנית נוסח פויארבך, אלא בפראקסיס . הפראקסים אינו תנועה של התודעה מעצמה אל העולם המושאי, אינו החצנה, אלא פעולה ממשית במציאות, המשנה את הטבע ואת החברה . הפראקםיס היוצר את החיים החומריים אינו פעולה תועלתנית, אלא פעולה שבאמצעותה מעצב האדם את עולמו תוך כדי מימוש מהותו . הפראקסיס אינו עיוור . האדם הפועל מודע למושאיותו של העולם, אבל גם למושאיותו שלו ) היחס המושאי של האדם לעצמו ( , להיותו מושא עבור אחרים ומושא מבחינת היותו גורם ממשי המעצב את העולם . בדרך זו מגשים האדם דרך הפראקסיס את מהותו כיצור בן מינו, כיוצר העולם החברתי המכיר את עצמו ככזה ) ולא כיוצר כלים, כפי שגרס המארקסיזם הפוזיטיביסטיסיינטיםטי שלאחר מארקס ( . במלים אחרות, האדם בן מינו הוא אדם חברתי במודע ואדם היסטורי, המודע לכך כשהוא לעצמו, כפי שהוצג עלידי קאנט, איננו קיים . הקליטה החושית כבר עושה הפשטה של העולם . החושים הם "תיאורטיקנים", כפי שאומר מארקס . הטבע אינו קיים כשלעצמו . הוא מואנש, זאת אומרת נתפס באמצעות הכרה שהיא תוצר חברתי ) וגם מעובד עלידי עבודתו של האדם ( . 17 העבודה היא הפעילות המאפיינת את האדם . בעבודה הוא יוצר את המושאים ואת עצמו כאחד . בהיעדר שליטה של היחיד על תנאי העבודה, על תהליך העבודה ותוצר העבודה הפעילות היא תועלתנית גרידא, פרטיקולריות נעדרת התכוונות אל הכלליות התבונית . העובד מחצין את עצמו דרכה, מהותו מופקעת עלידי המושאים שהוא יוצר והעבודה היא מנוכרת . בעבודה המנוכרת . לא בניכור ספקולטיבי או דתי, בא לידי ביטוי ניכורו העיקרי של האדם בחברה הקאפיטליסטית . העובד אינו מספק את צרכיו בעבודה אלא יוצר אמצעים לסיפוק צרכיו שמחוץ לעבודה . כדברי מארקס : מה מקיף הניכור שבעבודה ? ראשית, שהעבודה היא חיצונית לפועל, דהיינו שאין היא שייכת למהותו; ושכתוצאה מכך אץ הוא מגשים את עצמו באמצעות עבודתו, אלא מכחיש את עצמו עליריה, אינו חש בטוב בעתעבודתו, אלא מרגיש עצמו אומלל; אינו מפתח אנרגיה גופנית ורוחנית חופשית, אלא מסגף את גופו והורס את רוחו, לכן תש עצמו הפועל אצלעצמו רק לאחר העבודה, ובעת העבודה הוא מחוץ לעצמו . כשהוא ברשות עצמו אין הוא עובד, וכשהוא עובד אין הוא ברשות עצמו . אילכן אין עבודתו בגדר עבודה חופשית אלא היא כפויה, עברדת כפייה . אילכן אין היא סיפוק צרכיו, אלא רק אמצעי לשם סיפוק הצרכים שמחוצה לה . אופייה המנוכר מתבלט אפוא בכך, שמרגע שאין יותר הכרח פיזי < או כל הכרח אחר ( , נמלטים מן העבודה כמו מן המגיפה . העבודה החיצונית, העבודה שבה האדם מנכר את עצמו, היא עבודת קרבן, הסתגפות . ולאחרונה מופיעה חיצוניותה של העבודה לגבי הפועל בכך, שאין היא שלו, אלא של זולתו, שאין הוא שייך בה לעצמו, אלא למישהו אחר . . . כך מגיעים אל המסקנה שהאדם ) הפועל ( חש עצמו בעל פעילות עצמאית רק בעת מילוי הפונקציות הבהמיות שלו ■ אכילה, שתייה, פרייהורבייה, לכל היותר עוד בכל מה ששייך לדיור ולתכשיטים ■ ואילו בפונקציות האנושיות שלו הריהו בחזקת בהמה . הבהמי הופך לאנושי והאנושי לבהמי . 18
|
|