|
|
Page:12
כתוצאה מן האירועים שעברו עלינו ומו העובדה שנשארנו בחיים . מאוחר יותר הגיעו להונגריה עוד מספר חברי התנועה מפוליו, ביניהם שמעון דיאמנט, פנחס ט', גילה מילכמן, אמיל, יוזק ולאוו בלאט . בבודפשט נתגלתה לפנינו תמונה של עיר יפה ושלווה שעמדה בניגוד גמור לעולם שעזבנו . הסתכלנו על עיר זו שידענו עליה מסיפורים ומשירים; הבטנו בה בחשש ובשאלה : איזה גורל מצפה לנו כאו ? הכתובת היחידה שקיבלנו בסלובקיה הייתה של יואל ברנד . כדי למצוא אותו ביום כיפור עשינו סיור בבתיכנסת שונים בעיר, וכך התברר לנו שהמלחמה לכאן עדיין לא הגיעה ושכאן לא רוצים לשמוע על המלחמה . המראה של יהודים מתפללים הזכיר לנו את עירנו מלפני שנים . בפגישה עם יואל ברנד ראינו את החיוך הראשון בבודפשט . אחרי כן, הפגישה עם צעירי 'הנוער הציוני' בהונגריה שינתח את העיר חזרה והפכת אותה למקום קרוב ומוכר . החברים ההונגריים עזרו לנו מיד בצעדינו הראשונים בעיר הזרה, שבאנו אליה בלי תעודות, בלי ידיעת השפה וכמעט בלי כסף . הם התלוו אלינו ברחובות העיר, חם לימדו אותנו את המלים חיוםיומיות, חם דאגו למקום סתר בשבילנו בימים הראשונים . אנחנו, החברים הפולניים, לעומת זאת, ניסינו להכין אותם לבואם של הגרמנים . השתדלנו לפתח בחם רגשי נקמה ושנאה לאויב ששמעו עליו מרחוק בלבד . אל אנשים שחיו חיים שלווים, בבתיהם הנוחים, בחיק משפחותיהם, דיברנו על בריחה ועל מאבק מזוין . בתקופה שכל יהודי באירופה אמר או חשב : "לי זה לא יקרה", קיבלו החברים ההונגריים את השליחות שלנו . וכל זאת הודות לחינוך הציוני שלהם ובגלל נכונותם לעזור ולפעול . מה שלא סיימנו בערים הפולניות שלנו, השתוקקנו להמשיך בהונגריה . רצינו לנקום ולהציל אחרים . היה לנו ניסיון שרכשנו במשך שלוש שנים של פעילות במחתרת . לרובנו לא חיו משפחות, ובלבנו היה כאב עמוק ורצון נמרץ של נקמה ושל הצלת יהודים . נפגשנו עם החברים ההונגריים בקבוצות קטנות וגדולות . סיפרנו להם על מבצעי מחתרת אצלנו, על ניסיונות נקם, על פעולות מוצלחות ועל כישלונות, סיפרנו על חברים שסבלו מעינויים ולא גילו דבר . סיפרנו על מות גיבורים . ביוזמתו 12
|
הנוער הציוני
|