|
|
Page:14
14 || כותבות הלכה לעדה ) . ייתכן שחלק מן הפוסקים זיהו בתפילת הנשים פוטנציאל לרכות ולמימוש הצורך בקיומה של התפילה האישית, הספונטנית . אין זה סוד שבשנים האחרונות קיימת התעוררות בקרב נשים להתחייבות לתפילה ועמה גם הרצון להיות חלק מן הציבור, להפוך את התפילה למעמד החובר לעם ישראל כולו בדרך שנקבעה לכך . לבטים רבים מלווים את ההתחייבות הזו לתפילה . האם נכון להתפלל עם הציבור כולו, והאם עדיפה תפילה של נשים בנפרד, ומה מעמדן של נשים בהקשרים השונים . בכל אפשרות יש מחירים ויש יתרונות, ולעיתים הדברים משתנים ממקרה למקרה . עם צמיחת בתי המדרש לנשים, כותבת חנה גודינגר במאמרה, מתקיימים קהלים של נשים שיש ביניהם קשר לימודי ואך טבעי הוא שבתי המדרש יעמידו במרכז גם את חשיבות התפילה המשותפת . לפיכך, לדבריה, יש לדון בשאלה האם באמת נשים יכולות לייצר תפילה ‘ציבורית' או שתפילה זו רק תיראה ציבורית כלפי חוץ, אך במהותה היא תהיה תפילה של יחידות . בצד השאלה הזו ומתוך כאב אישי מציגה חנה גודינגר מאמר נוסף שדן בשאלת מעמדה של האישה כחלק ממניין . המאמר נכתב מתוך קבלה מוחלטת של ההלכה שלפיה אישה אינה נספרת למניין אך בכל זאת מצביע על הנקודות שבהן המסקנה ההלכתית הזו לא הייתה מחויבת . הניתוח הרעיוני של המקורות מציב אתגר מחשבתי על הנושא גם אם לא מעשי . מאמרי שלי עוסק בשאלה הנוגעת לכל אלו והוא מתייחס למצב הרגיל שבו יש כבר מניין גברים בבית הכנסת, נשים רק מצטרפות לתפילה מעזרת הנשים . השאלה העקרונית שהעליתי היא האם הנשים הן רק צופות מן היציע ( כפי שהן חשות ביתר עוז בשמחת תורה למשל ) או שהן באופנים מסוימים, חלק מן הציבור שנמצא בבית הכנסת . המאמר גם בוחן את ההשלכות של השאלה הזו הן באופן מעשי-פרקטי על הלכות התפילה, והן באופן רעיוני כללי באשר למהות שותפותן של נשים כחלק מן הציבור .
|
|
|