|
|
Page:13
13 הקדמה ערכים חדשים על לוחות חדשים" ( עמ' 21 ) . הסוג השני של אמון המתקיים בחינוך האלטרנטיבי ההומניסטי הוא של התלמיד במורה : אמון התלמידים במחנכות ובמחנכים כבני אדם שבאמת אכפת להם משלומם ומכבודם, שרואים בטובת התלמידים קדימות עליונה . "יש רק פתח אחד פתוח לנפש החניך", כותב בובר ( 1964 ) , "היינו אמונו של זה" ( עמ' 368 ) ; כאדם שנמצא כאן, עכשיו ותמיד עבורו ולטובתו - גם כשהוא ביקורתי וחולק על תלמידיו ; "אדם שאינו עושה עסק בו אלא נוטל חלק בחייו" ( שם, שם ) ; שאינו פונקציונר בשירות ממסדים שונים ( דתיים, אידיאולוגיים או כלכליים ) ; שאינו טכנאי הוראה שמודד את הצלחותיו במדדים סטנדרטיים ובתפוקות תוצריות, אלא מגלם באישיותו ובפועלו את "הכוחות הבונים של החיים" ( בובר, 1959 : 259 ) . אמון מסוג שלישי הוא אמון של המורה ושל התלמיד ברוח האדם ובעושר התרבותי, העושים את החיים שווים, מעניינים, משמעותיים, עם חדווה והתלהבות ועניין ופליאה ואהבה ומעורבוּת - בטבע, באומנות, במדע, בטכנולוגיה, בספורט, במוסר, בתיקון עולם, בחברוּת, בקהילה ובתרבות . זה האמון, בלשונו של בובר ( 1964 ) , "באמת של ההוויה האנושית" ( עמ' 368 ) , ולא פחות מכך, האמון שחוזרים ומדגישים אותו במחשבת החינוך ההומניסטי - במיוחד סוקרטס, איבן חלדון, מישל דה-מונטיין, ג'ון סטיוארט מיל, ג'ון דיואי, אברהם מאסלו, קרל רוג'רס ומרתה נוסבאום - שניתן להתקדם בדרכי האמת, הצדק והיופי, באקלים חברתי ואינטלקטואלי של חירות, הומניות, הגינות, הידברות ופתיחות דעת . זה האמון שלא הכול כזב ולא הכול יצרי, תועלתני וכוחני, ושגישה אידיאליסטית ודיאלוגית אל מכלול ההוויה מאפשרת לחרוג מסתמיות החיים וליהנות מחיים משמעותיים וראויים . זהו אמון שבכוחו לשחרר מהפחד "שהעולם בלתי מהימן" ( בובר, שם, שם ) וחסר תקווה, ושגם "ההבלוּת" הרווחת בשגרת החיים אינה האמת של החיים האנושיים ( בובר, 1959 : 255 ) .
|
|