|
|
Page:12
צעירה יותר . חשבתי על מרוצי הכביש שנהגתי לרוץ עם חברותי . או צפייה במשחקי בייסבול בפנוויי פארק, כשהאצטדיון מתפרץ כולו בתנועות היי פייב מכל עבר כשהרד סוקס צוברים נקודות . או היי פייב לחברה שקיבלה קידום, או נפרדה מהלוזר ההוא, או שיחקה את היד המנצחת במשחק קלפים . ואז נזכרתי באחת הפסגות בחיי . ריצת המרתון של ניו יורק ב ‑ ,2001 חודשיים לאחר מתקפת הטרור של 11 בספטמבר שהביאה למותם של 2,977 בני אדם והרסה את מגדלי התאומים . במשך 42 קילומטרים גדשו צופים את המדרכות ולכל מלוא העין התנוססו דגלי ארצות הברית בחלונות דירות בכל בניין לאורך המסלול המתפתל בכל חמשת הרבעים המרכיבים את העיר ניו יורק . אלמלא אותם אנשים שצפו, שלאורך 42 קילומטר גדשו את שני עברי המסלול, נתנו לי שוב ושוב היי פייב והריעו לי, אין שום מצב שבעולם שהייתי מסיימת את המרתון . כשלעצמי, פשוט אין לי את הסבילוּת הזאת של חיילת קומנדו . אני מתנשפת כשאני סוחבת את הקניות שתי קומות במדרגות . באותה העת, הייתי אמא חדשה במשרה מלאה, עם שני ילדים בני פחות משלוש, שלא עשתה הכנה ראויה למרוץ באורך הזה . אפילו לנעלי הריצה שלי לא התרגלתי כראוי, אבל השלמת הריצה הזאת כיכבה תמיד ברשימת הדברים שרציתי לעשות לפני מותי, אז כשהיתה לי הזדמנות לרוץ את המרתון, הייתי נחושה לעשות זאת . היו כל כך הרבה רגעים שהברכיים שלי קרסו, השלפוחית שלי דלפה והראש שלי התחנן, אין מצב . אני לא יכולה לעשות את זה . לפעמים האטתי לכדי צליעה . למה לא התאמנתי יותר ? למה קניתי נעלי ריצה חדשות לפני שבועיים ? ליד הקילומטר ה ‑ ,21 התחננתי בפני המתנדבים בעמדת חלוקת המים שיסכימו איתי שעלי לפרוש . הם לא היו מוכנים לשמוע על זה . לפרוש ? עכשיו ? אחרי שהגעת עד הנה ? העידוד מצדם השתיק את ספקותי, אז המשכתי . 12 תרימו לעצמכם
|
|
|