|
|
Page:13
13 מי פנוי בלמד ? שאחרי, פשוט כי הייתי נתון כל כולי למעשה הטיפוס . ואולי גם כי קצת פחדתי לחשוב על היום הזה, היום שאחרי . נראה לי שאתן לעצמי עוד כמה ימים אוף, רק כדי להירגע - בדיוק כמו אחרי הטרק ההוא . אז, בפוקרה, הייתי יושב מדי בוקר על שפת אגם חלק כמראה, וכותב . כותב לי, כותב גם לך . כן, נראה לי שגם הפעם אכתוב לך . זה אך מתבקש . אסדיר נשימה, אארגן את המחשבות ואכתוב . אספר מהיכן יצאתי ולאן הגעתי, את מי פגשתי ומה ראיתי ומה עבר עליי בדרך . . . גם אם ברור לי, כאז כן היום, שאין מצב שמשהו מכל זה יגיע אלייך - כי ככה זה : היש ישנו, האין איננו, תם ונשלם ואת הנעשה אין להשיב . מצד שני, לך תדע . * * * את יודעת, יש בחיים רגעים מוטרפים כאלה, רגעים נדירים והרי גורל, בהם אדם קופץ במודע ובכוונה אל חיקו של הלא-נודע . עלהבאבאללה . ובכן, אני זוכר את הרגעים הראשונים, את הצעדים הראשונים של מסע המחקר הפרטי והפיראטי שלי, זוכר לפרטי פרטים, כאילו כל זה אירע אתמול . זה קרה בסוף החורף, האוויר היה חמים - לפחות בתוך האוטו, כי בחוץ היה קררר . מצאנו חניה על שאול המלך, קצת אחרי ליאונרדו דה-וינצ'י . השעה : רבע לחמש . תוך מספר דקות התגבש לו פקק . בני האדם במכוניות סביבנו נראו טרודים אך נינוחים - כל אחד בבועה שלו, עסוק בענייניו . גם אנחנו היינו בבועה שלנו, במונית של אבא, שמאותו רגע הפכה גם למונית שלי . אדים הצטברו על השמשה הקדמית . אבא דיבר ודיבר - את יודעת איך הוא כשהוא מתלהב - ואני שמתי ידיים על ההגה והקשבתי . כלומר ניסיתי להקשיב . מאוד התאמצתי לשמור על ארשת רגועה, אך בפנים הלכה והתהפכה לי הבטן . לא הבנתי למה זה קורה לי, למה אני מרגיש כך . אולי כי לכמה רגעים
|
|