|
|
Page:9
במקום הקדמה 9 יִלְמַד לְזַהוֹת אֶת קוֹל הַגְּבוּרָה הַדַּקָּה בְּקוֹלָם שֶׁל סַבְתָּא וְסַבָּא וְדוֹד וְדוֹדָה עִם רֵיחַ הַתַּבְשִׁיל וְרִשְׁרוּשׁ הָעִתּוֹן וְקוֹל הַפַּרְשָׁן וּמַקְהֵלַת הַצַּדִּיקִים, וְהַדְּמָמָה עַל הַדָּם, הַדְּמָמָה עַל הַדָּם, בַּלֵּילוֹת מִתּוֹךְ שְׁנָתָם, זַעֲקַת הַיְלָדִים שֶׁעוֹד לֹא נֶהֶרְגוּ, בְּכִי הָאָבוֹת שֶׁשָּׂרְדוּ שִׁגְעוֹן הָאֵם, הַחוֹפֶרֶת בְּמַקֵּל חִזְרָן, גֻּמָּה לָטַעַת עֵץ בִּמְקוֹם לִקְבֹּר אֶת בְּנָהּ אֲשֶׁר כֻּסָּה . אַל תִּגָּרְרִי לַזַּהֶמֶת הַלְּשׁוֹנִית, שְׁבִי מוּל יְלָדַיִךְ מֶשֶׁךְ כָּל הָאֲרוּחָה, הַצְחִיקִי אוֹתָם בְּפַרְצוּפִים, קְרִיצָה, פְּזִילָה, שִׁרְבּוּב שְׂפָתַיִם, עִקּוּם הָאַף, אַל תַּקְשִׁיבוּ, יְלָדִים, אַל תַּקְשִׁיבוּ, וּכְשֶׁיָּשׁוּבוּ מִבֵּית הַסֵּפֶר, חַבְּקִי אוֹתָם, אֲבָל בִּדְקִי לָהֶם אֶת הָעֵינַיִם כְּמוֹ בְּמַגֵּפַת צַהֶבֶת, אִם רוֹאִים לָהֶם כְּבָר דָּם . וְאִם יִשְׁאֲלוּ אוֹתָךְ לָמָּה בָּכִית, שִׁירִי לָהֶם בְּלַחַשׁ אֶת הַשִּׁירִים מִיּוֹם הַשִּׁשִּׁי "רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים, אֲדוֹן כָּל הַנְּשָׁמוֹת" את השיר הקדיש לי לאור כצו שנועד להזכיר כל העת את מה שנדרש ממני ; למצוא את מקומי הברור בתוך השבט המשפחתי והקולקטיבי : לא להיגרר לוויכוחים אין-סופיים, ותחת הניסיון לחנך את הסביבה לשמור על ילדי מפני קהות הלב . בזמנו ידעתי למצוא את המקום הזה והצו של לאור היה עבורי, ממילא, המובן מאליו . אבל שיר טוב וצו חשוב מוכיחים את עצמם בייחוד בזמנים שבהם הים סוער והאנושיות, יהיו פניה אשר יהיו, מסתירה את פניה ; לא רק באירועי הזוועה שהתרחשו בשבת השחורה ב- 7 באוקטובר, אלא גם פניהם של מי שמתבוננים בה : את פניי לא יכולתי למצוא . לאורך השנים עשיתי כל שביכולתי כדי שלא יקשיבו ילדיי לדהרת הששים אלי קרב ובדקתי את עיניהם שוב ושוב "כמו במגפת צהבת, אם רואים להם כבר דם" . וכשמנהלת בית הספר היסודי פגשה אותי בשעריו וסיפרה לי שבתי הייתה היחידה בכיתה
|
|