|
|
Page:12
דיוויד ג'רלד ליטמן כתב ספר זה בשנתיים האחרונות לחייו . במשך יותר משלושים שנה הוא היה פעיל חשוב ומרכזי בנושא זכויות האדם, ומגינהּשל ישראל במועצת זכויות האדם של האו"ם בז'נבה . ב- 2010 פרסמו דיוויד ליטמן ופול פנטון קובץ מסמכים על יהודי המגרב, עבודה שהייתה תוצאת מחקר של שנים רבות . בנובמבר אותה שנה, עם חזרתנו מפריז – אשר בה כל אחד מאיתנו הוציא לאור את ספרו שלו – נמצא שדיוויד סובל מלוקמיה קשה בעמוד השדרה ( AML ) . הרופאים נתנו לו שבועות ספורים לחיות . הוא נפטר במאי 2012 . חלומו הגדול ביותר של דיוויד היה לפרסם את אחת מאבני הדרך האינטנסיביות והמהותיות ביותר של חייו, קצרה ככל שהייתה : עלייתם החשאית של 530 ילדים יהודים שהוברחו ממרוקו ב- 1961 . הוא שמר תיעוד מסודר : כל המסמכים, הדוחות, התכתובות והצילומים הקשורים לאירוע זה בחיינו נשמרו היטב במגירות, לצד טיוטות של כתבי יד . הפתאומיות של מחלתו סיפקה את התמריץ הטרגי להשלמת עבודה זו . בדצמבר 2010 החל דיוויד טיפול כימותרפי מעיק ואינטנסיבי במרפאה בגנולייר ( VD , שוויצריה ) , אבל רוב הזמן יכול היה לעבוד בבית . כשהחלה ההידרדרות במצבו ביקשתי מבתנו השנייה, אריאן, שהתגוררה בישראל, לחזור . היא סייעה לאביה בעצה ובהעלאת כל החומר למחשב, דבר שהוא לא יכול עוד לעשות בכוחות עצמו . עד לימיו האחרונים עבד דיוויד על כתב היד שלו, זוכר בדייקנות את אירועי המשימה אשר לה הקדיש את כל כולו . דיוויד ואני נפגשנו כסטודנטים צעירים במכון לארכיאולוגיה שביוניברסיטי קולג' בלונדון ( UCL ) בדצמבר 1958 , שנה לאחר יציאתה הדרמטית של משפחתי ממצרים . היינו שנינו אידיאליסטים, חלקנו אהבה לאומנות ולארכיאולוגיה . דיוויד היה אדם צעיר בעל אמונה עמוקה ונטייה ספונטנית ונדיבה לעזור לאחרים . הוא היה בקי מאוד בהיסטוריה המקראית ואהב לצטט מהתנ"ך . מעולם לא הסתיר את יהדותו . התנהלותו האותנטית והכנה בנוגע לזהותו, בכל תנאי ועד יום מותו, תמיד הפתיעה אותי . הוא ביטא בגאווה את נאמנותו לישראל אפילו בזירות הגזעניות והאנטישמיות ביותר כמו מועצת זכויות האדם של האו"ם בז'נבה . במהלך פעילותו שם הוא נאבק לא רק באנטישמיות באו"ם אלא גינה גם את דיכוי הנוצרים בחברה המוסלמית ותמך במסירות רבה בנושאים שנגעו לכך . ב- 1961 , כשדיוויד הציג בפניי את המשימה במרוקו הבנתי מייד את הסכנות הטמונות בה : עונש מוות לציונות בכל מדינה ערבית . זיכרונות מלילות ללא שינה במצרים ומדאגה מודחקת, והתחושה מבשרת הרעות הזאת שהמוות אורב לך בכל רגע, הציפו את מוחי . האם אסכים ? האם אסרב ? מצד אחד אשוב אל החשכה הזו שממנה אולי לא אחזור לעולם ; מצד שני, אחמיץ מצווה לה נדרשתי . הייתי מודעת לחופש הלא יסולא בפז לו יזכו הילדים בישראל . ובנוסף, אם אלווה את בעלי למרוקו 12 | מבצע מוראל - שליחות מסוכנת בקזבלנקה
|
|