|
|
Page:14
14 מבוא ולכן לא הוזכרו בספר זה ; עם יוצריהם הסליחה . סרטים אחרים נוגעים לתגובת קרב אך אינם מתמקדים בה במידה שתצדיק מבחינתי דיון מעמיק בהם . כן לא חקרתי בספר זה סרטים עלילתיים ולא כתבות ותחקירים טלוויזיוניים . הסרטים נבחנו כרונולוגית, ובהתאם קובצו לשלוש תקופות : הראשונה — מ- ,1988 שנה לאחר פרוץ האנתפאדה הראשונה ועד סוף שנות התשעים של המאה הקודמת ; השנייה — תקופת האנתפאדה השנייה ( 2000 - 2005 ) , שבה נוצרו רוב הסרטים על תגובת הקרב ; והשלישית — ממלחמת לבנון השנייה ( 2006 ) ומבצעי צה"ל ברצועת עזה ועד 2020 . במעבר בין התקופות הללו חלו שלוש תמורות מרכזיות בהתייחסות של החברה בישראל לתגובת הקרב ולסובלים מפוסט-טראומה : מעבר מהכחשה של תגובת הקרב להכרה בה ; מעבר ממבט מרוחק וקר בנפגע מתגובת הקרב למבט אנושי ומזדהה כלפיו ; ומעבר מביטוי בפעולה של הטראומה — הֶפגן ( acting out ) לתהליכי עיבוד ( working through ) ולעתים לסוג מסוים של החלמה . שתי פרספקטיבות מרכזיות מתוות את דרכו של מחקר זה . הראשונה היא 2 אילו מבטים מפנים יוצרי הסרטים, באמצעות המצלמה, הפרספקטיבה האתית : אל העדים לטראומה ? עד כמה הצופים מוזמנים להזדהות עם הנפגעים ? מהי העמדה האנושית שהסרטים מכוננים בקרב הצופים ? השנייה היא הפרספקטיבה הפסיכולוגית של הטראומה : כיצד האירוע הטראומטי והחוויה הפוסט-טראומטית מיוצגים בסרטים ? את שתי הפרספקטיבות הללו אני בוחן על רקע ההתרחשויות שהזכרתי — האנתפאדות והפיגועים, מלחמת לבנון והמבצעים בעזה . אני מחבר בין צירי המחקר באמצעות הפרדיגמה של העקדה, שמאפשרת לי לזהות שלושה דגמים שהסרטים מתמיינים לפיהם : העוקד, הנעקד והאֵם . באמצעות הפרספקטיבה האתית אני מבחין בין שלושה מבטים קולנועיים מרכזיים המכוננים את עמדת הצופה כלפי נפגע הלם הקרב : המבט ההגמוני, המזוהה עם המדינה אשר שלחה את הלוחמים אל המערכה, ומסגל לעצמו את עמדתם המרוחקת של מוסדות המדינה כלפי הלומי הקרב, הנתפסים כ'אחרים' וכ'חריגים' ; המבט הקרוב המזדהה עם הנפגעים ; ומבטו האישי של המתעד — מבטם של במאים אשר נשלחו כחיילים לשדה הקרב, לקו בתגובת קרב ומתעדים את חווייתם הפוסט-טראומטית . סיווג זה מאפשר לקבוע כי המבט החברתי 2 המבט האנושי טעון במשמעות אתית שכן הוא מכונן את יחסו של האני כלפי האחר : מאיזו נקודת מבט אני מתבונן עליו ? האם העובדה שאני רואה אותו מעניקה לי עמדת שליטה כלפיו, או שמא מטילה עליי אחריות ? כסוכן זיכרון קולקטיבי, המנגנון הקולנועי מכונן יחסים בין קהלים רחבים של צופים לדמויות שאותן הוא מציג על המסך . יחסים אלה בדרך כלל אינם נתונים לבחירה : הצופה מזדהה באופן לא מודע עם עמדת המצלמה, המציגה לפניו עולם ודמויות מנקודת המבט שקבעו היוצרים .
|
|
|