|
|
Page:10
מה קרה לך ? | 10 הִכו אותי מהסיבות הזניחות ביותר . שפכתי מים, שברתי כוס, לא הצלחתי לשבת בשקט . פעם שמעתי קומיקאי שחור אומר, "הדרך הכי ארוכה היא הדרך אל השוט שבו יכו אותך . " נאלצתי לא רק ללכת להביא את השוט, אלא גם למצוא אותו כשלא היה כזה — זרד צעיר היה הטוב ביותר, אבל אם הוא היה דק מדי, נדרשתי להביא שניים או שלושה זרדים ולקלוע מהם צמה חזקה . לא פעם היא הכריחה אותי לעזור לה בקליעת הצמה . לפעמים ההצלפה נדחתה עד לאחר האמבטיה של יום ראשון בערב, כשהייתי עירומה ונקייה . אחר כך, כשבקושי יכולתי לעמוד, היא אמרה לי לחייך ו"לא לעשות פרצופים" . לקבור את העניין, כאילו זה לא קרה . לבסוף פיתחתי חושים מחודדים, וכבר ידעתי מתי הצרה מתקרבת . זיהיתי את השינוי בנימת קולה של סבתא ואת ה"מבט" שאמר אי-שביעות רצון . היא לא הייתה אישה רעה . אני מאמינה שהיא דאגה לי ורצתה שאהיה "ילדה טובה" . והבנתי שרק שתיקה תבטיח שהעונש והכאב יסתיימו במהירות . לאורך ארבעים השנים הבאות, הדפוס של ריצוי מותנה — כתוצאה מטראומה מושרשת היטב — הגדיר כל מערכת יחסים, כל אינטראקציה וכל החלטה בחיי . ההשפעה ארוכת הטווח של ההצלפות — והכורח לשתוק, ואפילו לחייך — הפך אותי לאלופת העולם בריצוי למשך רוב חיי . אילו גידלו אותי בצורה אחרת, לא היו נדרשים לי עשורים כדי לרכוש את היכולת לשים גבולות ולהגיד "לא" בביטחון . כאישה בוגרת, אני אסירת תודה על הקשרים הארוכים, העקביים והחמים שיש לי עם אנשים רבים . אבל המכות שחטפתי בגיל צעיר, השברים הנפשיים והקשרים הסדוקים שחוויתי עם דמויות מפתח בחיי המוקדמים, ללא ספק עזרו לי לפתח עצמאות ולעמוד בזכות עצמי . במילותיו
|
|
|