|
|
Page:9
9 נפתולי בבל הבריאה, מבקשים גם בני האדם לברוא בעצמם, להתארגן ולעצב מקום משלהם, גורל משלהם, להתכנס מיד וללא דיחוי . לשונם הקמאית מצהירה ומבצעת . "הבה" . היום היינו מכנים אותה לשון פרפורמטיבית . אלוהים העניק להם מתנה זו, החוזרת אליו עכשיו כחרב פיפיות, שכן גם אם הוא מקפיד להשגיח בשמות שהם קוראים, תמיד במבטו ( "וַיָבֵא אל האדם לראות מה יקרא לו" ) , הוא חשוף להפתעות . כמו הפעם . גאים, מאמינים, זיכרונם קצר, מכחיש ומתכחש . למפעלם שני מרכיבים עיקריים הקשורים זה בזה לבלתי הפרד : בניית עיר חדשה שהיא עולם ומלואו ועשיית שֵם . המרכיבים הללו נעוצים, בתורם, בלשון . הלשון שבמקור המפעל ובאחריתו, לשיטתם, היא לשון אחת טהורה, אחידה וללא שונות . הכול מדברים וידברו בה . בסמוך לבריאה יש כבר ערגה, נוסטלגיה . שָם ראשיתהּ . המתיקות עוד בַּפֶּה . אך למה הכוונה ? כיצד מצטרפים המרכיבים ? הדימוי שבראשם מפורש, לשון פשט ( הדימוי הוא הפשט ) : "נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים" . המגדל על פני ארץ אמור להימתח אל על ולגשר על הפער בין הגשמי לאידיאלי . הוא מהווה סימן אחד מלא ונוכח לעצמו, מאלף ועד תו : הוא מסמן את החזון ; הוא מייצג גם את המסומן של החזון, את משמעותו של החזון, היינו, מחיקת גבולות מוחלטת ; והוא-הוא ההוראה האחרונה, החומרית בתכלית, מחוץ ללשון, של יחס הסימן . אם אכן יתממש ויוקם, תתייצב הזהות ותיקבע אחת ולתמיד . הכול מתגלם בחלום זה של בני שֵם . הרמוניה שלמה ומושלמת, מנוחה נכונה . יש פה גאווה, ללא ספק, אך כזו המהולה בפחד גדול . שאלמלא כן, לא היו מגייסים אלימות כה רבה ולא היו מפעילים מאמץ לא פחוּת להסוותה . הם רוצים מקום אחד, ריכוז אחד, פְּנים סגור, ממופה היטב, נעול ומבוצר, מכיל-כול, ללא חוץ . כך יוכלו למשול . הם הקשיבו לאלוהים, ופירשו את רצונו כפי הבנתם . שלא כב טוטם וטאבו , המאבק הפאלוצנטרי, המסומל במישרין
|
|