|
|
Page:10
10 | שולמית קיציס לאסף . תקראו לאסף . " חוזרת על זה כמו מנטרה . נאחזת בזה . כאילו אם רק יופיע, אנצל . רק במיון שלפו ממני את המכנסיים הרטובים . אני שוכבת על המיטה בלי מכנסיים, מכוסה בסדין ונאבקת ביד אחת להוריד את התחתונים, תוהה ונכלמת מה לעשות עם המגן התחתון הרטוב . האחות משגיחה במבוכתי ואומרת שאמסור לה אותו . אני מגלגלת אותו לשבלול קטן ואומרת : "סליחה," אסירת תודה שהיא לא מפגינה דחייה . רופא צעיר ומקריח עם עיניים מימיות ניגש אליי . "אני מחכה שהמשככי כאבים ישפיעו," הוא אומר ותולה את עיניו בשקית המטפטפת . "זה בסדר," אני נאנקת בשקט . שיטפל בי כבר . הוא פותח את החבישה, וקירות בית החולים רואים בפעם הראשונה את העיסה, שאני רק מדמיינת אותה, של עור ובשר אדום – סגול . הוא מצלם בנייד את מה שהוא רואה . מתייעץ עם הרופא הבכיר . עובר זמן . הוא נעלם . כשהוא חוזר, אני שואלת : "ככה זה יכאב כל הזמן ? " הוא אומר : "עכשיו זה יכאב ויגיע לשיא, אחר כך ירד . " אני מוכנסת לחדר הטיפולים . רופא צעיר אחר, כהה ונמרץ, מקבל את פנינו . ידיו עמוסות במכלים של מים מזוקקים, שאותם הוא מתכוון לשפוך לי על היד . "חמש – עשרה ליטר," הוא אומר בשביעות רצון . הוא מרפד את הרצפה במגבות, "שהמנקות לא יכעסו . " בחור צעיר רוסי עם עיני תכלת עוזר לו . הם מבקשים מאסף לצאת, כדי שלא יתעלף, "ואז יהיה לנו עוד פציינט," הם אומרים ומצחקקים . בשלב האחרון של הטיהור שופך הרופא מי חמצן על הבשר, והשרפה הפתאומית מאכלת אותי . אני צורחת . הרופא הכהה מאבד מביטחונו . הוא ועיני התכלת הרוסיות עוטפים את היד בשכבות של פדים רטובים וסוגרים הכול במגבת לניגוב ידיים של בית החולים . היד היא גליל עבה עכשיו . "עכשיו לשאר הפצעים," הוא אומר . אסף, שכעת
|
|