|
|
Page:11
11 < מיכל בן – נפתלי < על הפרישׁוּת בינינו, היא שרירותיות הצוותא, היא חוסר ההרמוניה . אנחנו חשים צער על הדודה, איש מאתנו אינו בז לה בבוטות, פה ושם שאלה או תהייה או דבר ביקורת . היו לה חיים אומללים, לדודה . הייתה לה אהבה גדולה . היא התעייפה מהר מדי . היא אינה תובעת דבר ואינה חומדת את מה שאינו ברשותה ואינו קניינה . בחייה היא כבר זיכרון רחוק . היא מפחדת . בתורת הצמצום שלה הדודה היא החוליה הזרה המחברת בין הזרים שאנחנו, היא האינטימיות החמוּרה שכובלת אותנו בבלי דעת בברית מדממת שאינה ברית דמים, בשושלת אחרת סמויה מעין . בחברתה הכול נעשה פחות ממשי, על סף הממשי או הלא – ממשי . זו פרישוּת דרך אֶ�ץ . זה עוניינו . היא אומרת יש לי נפש דמות חיה מתרחבת מתכווצת . היא אומרת דעי לך, את מי נשאתי ככלות הכול, את עצמי, וגם זה לפרקים, וגם זה לא בהצלחה יתרה, רוכנת לעברי בַּקול החרוך והחשוף שלה, או שכך נדמה לי . אל תעזי לעשות לעצמך את זה . לכי דברי על זה .
|
|
|