|
|
Page:14
14 הייתי פשוט ילדה שאהבה את החיים, נכון שמוזר להגיד ? אבל באמת הייתי כזאת, גם אחרי שאבא שלי מת . כל היום הייתי בחוץ . אחת הפסיכולוגיות שטיפלה בי בבגרותי טענה שלא רציתי להיות בבית . שלא היה לי טוב שם . לכאורה, זה הגיוני . אני לא חושבת שזה נכון . אהבתי את המשפחה שלי, אבל מה יש לילדה בריאה לעשות כל היום בבית כשבחוץ יש עוד הרבה ילדים, בריכה, ואפשר לרכוב על אופניים . יומן : זה קרה בשבת . בשישי בערב הלכתי לישון אצל חברה, שכנה שגרה בדירה מעליי . למחרת ירדתי מהשכנה בוכה כי לכלכתי את הסדין בדם והתביישתי להגיד, אז באתי לקרוא לאימא . באתי בוכה, בבכי של ילדה קטנה . נכנסתי הביתה . אתה צרחת, אף פעם לא שמעתי אותך צועק או בוכה, אבל הפעם אתה צרחת . צרחת כל מיני דברים ברומנית . היית צריך לקבל זריקת אינסולין אבל לא הבנת מה עושים והשתוללת נורא . רציתי לראות אותך . באתי לחדר, רציתי להיכנס אבל פחדתי, פחדתי ממך . הצצתי מעבר למשקוף, אתה גם הסתכלת עליי . רציתי לבוא ולחבק אותך ולהרגיע אותך, אבל קפאתי במקום . עיניך היו גדולות ומלאות פחד, כמו איזה ילד קטן ומבולבל . אני לא יודעת אם זיהית אותי מבעד לעיניים אלה, אני חושבת שלא . אחרי כמה דקות בא אמבולנס, עלו שניים או שלושה אנשים לבושים בלבן, הם באו עם כיסא כזה וקשרו אותך אליו ואז הם יצאו וירדו איתך במעלית, גם אימא ירדה איתכם . אני הלכתי לחלון לראות מה עושים לך . הם הכניסו אותך לאוטו ואתה אבא, אתה… לא חזרת . אחי ואני הלכנו יחד למכונת סרטים והבאנו שניים . אחד מהם מעולם לא שכחתי, “איש הגשם" . אימא שלי חזרה הביתה בערב . לא זוכרת אם היא ישנה בבית או רק באה לכמה שעות . נראה לי שהיא ישנה בבית ונתנה לו למות ככה לבד . שם בקפלן . אני לא מאשימה . אני מצטערת בשבילה שזה
|
|