|
|
Page:9
9 נגעה לי בפה . כבר אז חשתי בושה אבל לא ביקשתי סליחה . המחשבה עברה לי בראש אבל לא גיליתי די גבורה . זה אכל אותי, והאמת - עדיין . וסליחה שהקבר שלך כל-כך מוזנח וכל האדניות מסביב, עם הקקטוסים, מראות עד כמה לאף אחד כבר לא אכפת ממך . אמצע השבוע היה בסדר . הלכתי לבית ספר, לחוגים ולחברות . אבל סופי השבוע היו נוראיים . לא יצאנו מהבית . לפעמים הייתי נוסעת עם טלי, החברה הכי טובה שלי, ועם ההורים שלה לחוף הים בתל אביב, ואז יום שבת היה יותר נסבל . הנסיעה לקחה שעות, כי הדרכים היו פקוקות, וכל הדרך היינו מאזינות לשירים שמשדרים בגלי צה"ל, אוכלות במבה וענבים . טלי ילדה זעירה עם שיער שחור וגוף לבן ורזה, שלדי ממש . בהשוואה אליה גופי גדול ומפותח . באחת הנסיעות, איך שהגענו לחוף רצנו למים . ברגע שצללתי עם כל גופי התפשט בי רוגע וחיוך עלה על פניי . הים היה סוער, נאבקנו בגלים וחזרנו סחוטות, מפלסות דרך בין הרוחצים . אנשים הביטו בי מוזר אבל התעלמתי . אני שונאת שמביטים בגוף שלי . הגענו להוריה . אימא של טלי ישבה על מחצלת קש גדולה, שערה הכתום פזור על כתפיה, ואבא שלה ישב על כיסא פלסטיק כחול נמוך וקרא ידיעות אחרונות . הוא הרים את עיניו מהעיתון והביט בי גם הוא במבט מוזר, אך לא אמר דבר . אימא של טלי סימנה לי באצבעה להסתכל על עצמי . השפלתי מבט לעבר גופי, שתמיד אני מרגישה שהוא גדול מדי . שד אחד יצא מהגופייה השחורה שלבשתי . מיהרתי להחזיר אותו פנימה, נכלמת . תחושת השפלה קשה זרמה בעורקיי . רציתי לקבור את עצמי בחול החם ולא לצאת ממנו לעולם . זאת הייתה שבת אחת . אבל ברוב השבתות לא יצאתי מהבית ומצב הרוח שלי היה מחורבן עד שהגיע יום ראשון . בסביבות גיל תשע, התחלתי לחשוב על כך שאבא שלי ימות לפני אבות של ילדים אחרים מהכיתה, אבל חשבתי שזה ייקח עוד הרבה שנים . כשהייתי קטנה אהבתי לגשת אליו למיטה ולשוחח איתו .
|
|