|
|
Page:10
10 כניסת אמנים נעם סמל כבן שנתיים או שלוש . אבי, יוסף סמל, בן למשפחה חקלאית שפרש מן המקצוע, היה ראש המועצה הראשון של נס ציונה . בכישרונו הגדול לדרמה קבע את ביתו בלב ההתרחשויות : על ראש גבעה בקצה הכביש הראשי, שגם היווה את קו הגבול בין שכונת הפועלים לאזור של בעלי הנחלות, הבועזים . היה זה יום חורף . הגשם לא פסק במשך שבועות, המים נקוו בשלוליות, שהלכו והתרחבו עד שכיסו את השבילים וחמור מכך, את הערוגות ואת הפרדסים . כל מה שנזרע הוצף . אשמורת אחרונה, השחר עוד לא הפציע, כאשר הבית שלנו, בית באוהאוס גבוה, אוגף בקולות מפגינים . מהלומה אחת נשמעה, ועוד מהלומה . אחת מזגוגיות החלונות התנפצה לרסיסים . הבית נרגם באבנים . אבי אסף אותי לחיקו ונעמד בחלון, למרגלות המדרגות המטפסות מהרחוב לדלת הכניסה, הוא ואני הפעוט פנים אל פנים למפגינים הרבים . כשהוא נושא אותי בידיו כמו הייתי דגל לבן או מחווה של פיוס, פתח בדברים אל המפגינים והמילים יצאו מפיו בערבית קולחת . הוא דיבר בשפת האֵם של העומדים מולו, רובם יוצאי מדינות צפון אפריקה . אמנם לא הייתי אלא שחקן משנה, אבל ברבות הימים, כשילך אבי לעולמו בטרם עת, אותה עמידה משותפת שלפני הקהל תהיה לזיכרון האחד המשותף שייוותר . הזרע נטמן . זמן קצר אחרי כן שוב נמצאתי בקלעים של התרחשות גדולה . יותר מתריסר השנים המפרידות ביני לבין אחַי הגדולים, מוריה ועדי, זימנו לי חוויות ילדוּת יוצאות מגדר הרגיל . הייתי בן שבע כשעדי התגייס ללהקת הנח"ל, שנת 1953 . תקופה שבה היו הלהקות הצבאיות מעין צלחת פטרי, חממה לכישרונות צעירים . עולם הבידור אוכלס בבוגריהן, שם נוצרו חונטות של יוצרים שעתידים יחד לעצב את התרבות העברית של מדינת ישראל הצעירה . בצריף צבאי קטן,
|
|