|
|
Page:8
8 שולמית ולר האל . כך משתמע בבירור משלושת הפסוקים הראשונים של פרק א ' בתהלים : " אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְחַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב . כִּי אִם בְּתוֹרַת ה ' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה . וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ " . התניית האושר בבחירה בדרך הטוב והישר קיימת גם בדבריהם של פילוסופים יווניים שחיו ופעלו בתקופה קרובה לתקופת היווצרותם של החיבורים המקראיים שנזכרו לעיל , אלא שהם לא תלו את המוסר בציווי אלוהי ולא ראו את דרך החיים המוסרית כדרך שזכתה לאישור אלוהי . לסוקרטס , שחי במאה החמישית לפני הספירה , ולאפלטון תלמידו , שחי באותה מאה וגם במאה הרביעית לפנה " ס , מיוחס זיהוי האושר הפרטי עם חיים מוסריים וצודקים . לסוקרטס מיוחסת תלות האושר במוסריותו ובמידותיו הטובות של כל פרט ואילו לאפלטון תלמידו מיוחסת תלותו במוסריותם של מנהיגי המדינה . שונה משני אלה היה אריסטו שחי במאה הרביעית לפנה " ס , עליו נודע כי , שלא כמורו אפלטון , לא זיהה את האושר זיהוי מוחלט עם המוסר . אלא סבר שהאושר מושג על ידי מיצוי הנטיות והיכולות הייחודיות של בני האדם והוא התכלית העליונה של כל מעשיהם . אפיקורוס שחי בסוף המאה הרביעית ובמאה השלישית לפנה " ס נודע כמי שהתרחק עוד יותר מזיהוי חווית האושר עם בחירה בדרך המוסר . אמנם גם הוא חשב שניהול חיים צודקים הוא אחד התנאים לאושר שהוא תכלית קיומנו . אך הוא תלה את האושר בעיקר ברדיפה מושכלת אחר הנאות 1 ובהשתדלות להתרחק מסבל , מצער ומפחד . תורות האושר הללו שהתרכזו באדם וביכולת שלו לבחור את דרך חייו ומעשיו נהגו במאות שלפני הספירה ונעשו מיותרות במאות הראשונות שלאחריה בעקבות השתלטות הנצרות . הנצרות ענתה על הכמיהה האנושית לאושר בכך שהציעה למאמיניה ישועה רוחנית והבטיחה להם לזכות באושר נצחי במלכות השמים שתתקיים לעתיד לבוא בארץ . כנגד הצעות הנחמה של הנצרות הציעה יהדות בית שני , בספרויות המשנה והתלמוד , הבטחות לאושר בעולם הזה ובעולם הבא 1 . על פי יורם קירש מסע אל האושר עמ ' 35 - 41
|
עמותת הילל בן חיים
|
|