|
|
Page:12
12 מיפן, פולין, דרום קוריאה, סין, מקסיקו ואפילו עיראק . יום אחד ביקשה המרצה שכל אחת מאתנו, בתורה, תכין מצגת קצרה ובה תספר על ארץ מוצאה, על תרבותה וילדותה . לא ידעתי מה אספר אחרי הסיפורים המרתקים של סלווקה מקראקוב, לונה שברחה מבגדד . . . כשהגיע תורי אמרתי בפשטות : "אני מישראל, גדלתי בקיבוץ, בבית ילדים" . עיני חברותיי נמלאו פליאה . אף אחת מהן לא שמעה על קיבוץ, ודאי שלא על "חינוך משותף" . מצאתי את עצמי במרכז תשומת הלב . סיפרתי וסיפרתי בשטף, ובעיקר תפסה את תשומת לבי שאלה אחת ששאלו רבות מהן, כל אחת בתורה : "איך אמא יכולה להשאיר את התינוק שלה עם ילדים אחרים, לבדו, וללכת ? " הן לא התעכבו כלל על החוויה הילדית, כל כך הסעירה אותן השאלה האימהית . לראשונה בחיי חשבתי בהקשר הזה על אמא שלי ועל סבתא שלי . לראשונה שאלתי את עצמי מה הן חשו כאימהות צעירות בתוך אורח החיים הזה . בסוף הסיפור שלי, שנמשך הרבה למעלה מהמתוכנן, ניגשה אליי אישה צעירה ממקסיקו ואמרה כשדמעות בעיניה : "אני כל כך לבד כאן, בעלי עובד מהבוקר עד הלילה ואני מגדלת שלושה ילדים קטנים בלי שפה, בלי משפחה . כשסיפרת על הקיבוץ והחינוך המשותף, חשבתי לעצמי כמה הייתי רוצה לחלוק את האימהות שלי עם נשים נוספות" . אחרות הגיבו בזעזוע, הייתה מישהי שהסיפור אפילו הצחיק אותה . "זה נשמע לי כמו כת הזויה", היא אמרה מחויכת . היו נשים ששאלו המון שאלות, ולהפתעתי מיעטו להתעכב על זכרונות הילדות שלי . השאלה המרכזית הייתה האימהות . בסופו של השיעור אני עצמי הייתי מבולבלת מעוצמת התגובות . התיישבתי לכתוב לעצמי את הדברים שנאמרו, שלא אשכח, ואז ניגשה אליי מנחת הקבוצה, הניחה יד עדינה על כתפי ושאלה שאלה אחת נוספת, ללא טיפה של ציניות : "אם כך, את מי אהבו האימהות יותר ?
|
|