|
|
Page:9
| 9 הקדקה ובעולם המערבי כולו, ויחד עם נזקיה בשדה הקרב היא יוצרת גם תרבות של "הקטנת ראש" ואי לקיחת אחריות : בכירים צבאיים יעדיפו פעמים רבות את גישת של "שב ואל תעשה — עדיף" על פני לקיחת ההימור בעשייה אשר עלולה לגרור גם טעות ועמידה בפני ועדת חקירה שתעלה את היוזם הצבאי על המוקד האזרחי, בעיתונות ובכיכר העיר האינטרנטי . תפיסה זו החלה להכות שורשים בחלקים מסוימים בחברה ואף באה לביטוי מובהק באחוזי הגיוס לצה"ל ולקרבי בפרט . בבואנו לבחון את יחסי צבא-חברה בישראל לא ניתן להתעלם מהניגוד בין המצב כיום לבין האתוס הצבאי-ציוני שהוביל את צעירי ישראל מכל חלקי החברה להקרבה אישית בתקופה שלפני קום המדינה ובעשורים הראשונים להקמתה . את השינוי הדרסטי באווירה הציבורית ניתן לתמצת במילים המכובסות שהשמיעה פעם אם שהתראיינה לכתבה בחדשות הערב — "כל הכבוד למי שהולך לקרבי אבל הבן שלי נשאר קל"ב" או כפי שתיאר זאת המקלען מהצנחנים שהחליט לא להסתער בקרב בלבנון כאשר מפקדיו נופלים לידו : "ידעתי שלהסתער עכשיו זה למות במלחמה דבילית" . המציאות הזו הופכת את שתי המשימה העיקריות של מפקדי צה"ל — בניין הכוח הצבאי ושדרוגו בתקופה שבין המלחמות יחד עם הכרעת האויב בשעת מלחמה בצורה החד משמעית, המהירה והאפקטיבית ביותר שניתן — למשימה כמעט בלתי אפשרית . הפגיעה במסורת היוזמה הצבאית, החינוך לחוסר נכונות להקרבה למען ערכים כללים, לחישות ה"פראייר" שאופפות לא פעם חייל קרבי והבחינה של כל פעולה צבאית בראייה של "מה יגידו בוועדת החקירה" — מביאים לביטול דה-פקטו של ערכי יסוד צבאיים כמו חתירה למגע ודבקות במשימה, ולעיתים אף פוגעים במוכנות
|
|
|