|
|
Page:10
10 | ניידים ונייחים לא רק . הצד האחר של הישראליות, הקולקטיבי, החלוצי והצבאי, הרגיש פחות הרואי ויותר מעיק . בכל השכבה החברתית שאת רוחה ניסיתי לתאר בספר המרד השפוף היה רצון בולט מאוד לברוח — לפחות רוחנית אם לא פיזית ממש — מהמקום הצפוף והקולקטיבי הזה אל איזה שומקום — אל הרפובליקה הבינלאומית הצפה של צופי סיינפלד . ואם לא, אז הייתה לנו לפחות מדינת תל-אביב, הקטנה והאמיצה . היה בזה גם משהו נוגע ללב . אבל זה סנטימנט שהרבה פעמים לא התבגר יפה, ובעיקר כשהוא חבַר לאידיאולוגיה האנטי- ישראלית, הפוסט-ציונית והרב-תרבותית שהייתה אז באופנה . אבל הוא לא היה מוגבל למחנה פוליטי שהחשיב את עצמו לרדיקלי . הוא חרג ממנו והתפשט מעבר לו . בשלושת העשורים שחלפו חלקים הולכים וגדלים של האליטה החלו לבנות את זהותם לא על תודעה של שירות ברוח תנועת העבודה, אלא על תחושה של ניכור כלפי ישראל . זו הייתה, נדמה לי, תערובת של התנשאות ושל פחד, שבעבר אפיינה את תחושות השמאל המשכיל כלפי ימנים, בעיקר ליכודניקים, בעיקר מסורתיים, בעיקר מזרחיים, והיא התרחבה בסוף אל הזהות היהודית ישראלית באופן כללי . שכבה שלמה הגדירה את הזהות של עצמה כניגוד לישראליות ולא כחלק ממנה . עם הזמן האופקים הבינלאומיים אכן נפתחו והתרחבו : יותר הזדמנויות ללימודים, לעסקים, לבידור ולתיירות בחו"ל נפתחו בפני השכבות האמידות והמשכילות . התפתחות הרשת האיצה את התהליכים האלה, והתפוגגות תחושת המצור העזה בעידן של הסכמי שלום, אף היא קירבה בין כאן לשם . הכמיהה מצאה יותר אפיקים למימוש ונעשתה אולי פחות זועפת . אבל המרחק הממשי בין האליטות לבין כל השאר גדל, ונדמה לי שכבר אי אפשר למדוד אותו רק במונחים של עושר ועוני . כדי לאמוד אותו צריך
|
|
|