|
|
Page:12
לסקס וגילינו שמוטב שלא נהיה עצובים מדי, שלא נכעס יותר מדי ושלא נרגיש מאוכזבים מדי, וחס וחלילה שלא נהיה קולניים מדי . הורינו לא העמיסו עלינו אומללות והם דגלו באופטימיות . כשתיארו את ילדותם, הם צבעו אותה בצבעים יפים והסתירו את הטראומות, את העוני ואת הכאב שהולידו הגזענות וההגירה . הורי היו עדיין ילדים כשמשפחותיהם השאירו הכול מאחור ועלו לישראל, משפחתו של אבי מאיראן ומשפחתה של אמי מסוריה . שניהם גדלו בשכונות מצוקה, כל אחד מהם עם שישה אחים ואחיות, והם התמודדו לא רק עם עוני, אלא גם עם הדעות הקדומות שהתלוו להשתייכותם העדתית, שנחשבה נחותה בישראל של שנות ה ‑ 50 . ידעתי שלאבי היו שתי אחיות שחלו ומתו כשהיו פעוטות, עוד לפני שנולד, ושגם הוא עצמו חלה מאוד בינקותו ובקושי נשאר בחיים . אביו, סבי, שהיה עיוור מלידה, נזקק לעזרתו של אבי בעבודתו כמוכר עיתונים ברחוב . כילדה הייתי מודעת לעובדה שאבי לא למד בבית הספר וכי כבר בגיל שבע נאלץ לצאת לעבודה כדי לסייע בפרנסת המשפחה . הוא לימד אותי שעלי להתאמץ כי שאף שארכוש השכלה, בניגוד אליו, שלא היה יכול להרשות זאת לעצמו . כמו אבי, גם אמי חלתה במחלה מסכנת חיים בינקותה . כשהיתה בת עשר טבע אחיה הבכור בים, וכל המשפחה חוותה טראומה קשה . לאמי כמעט אין זיכרונות מילדותה, ולכן לא ידוע לי הרבה על מה שעבר עליה . איני יודעת אם הורי הבחינו בדמיון הקיים בעברם המשפחתי, בכך שהברית ביניהם נקשרה בקשרים אילמים של מחלות, עוני, שכול בגיל צעיר ובושה . בדומה למשפחות רבות אחרות, גם משפחתנו היתה שותפה לתפיסה, שלא באה לכלל ביטוי במילים, ולפיה שתיקה היא הדרך הטובה ביותר למחוק את מה שלא נעים, וכך נהגה בפועל . ההנחה המקובלת באותם ימים היתה שמה שאיננו זוכרים לא פוגע בנו . אבל 12 ירושה רגשית
|
|