|
|
Page:12
12 רועית דהן בלב הדיון הפילוסופי, פסיכולוגי-פסיכואנליטי, ביחס לבעיית הדטרמיניזם וחופש הרצון . נוכח הנחה זו, אם יוכח שהדטרמיניזם הוא תורה אמיתית, אזי לכאורה לא יהיה טעם ממשי לטיעון מוסרי על אודות אחריות האדם . לפיכך, נראה שהטוענים לאחריות מוסרית צריכים להוכיח רצון חופשי, או לכל הפחות לאמץ הנחת יסוד שלפיה האדם חופשי . בחלק הראשון של הספר אציג את תפיסת החירות ואת תפיסת האחריות של קאנט לאור הבחנתו בין הרצון האמפירי ( שכפוף לחוקיות הטבע, וככזה נתון להתבוננות ולמדידה בעולם הניסיון ) לבין הרצון התבוני, האוטונומי והמוסרי . ההנחה של קאנט, שלפיה האוטונומיה של הרצון - שהיא אי-תלות בטבע ובחברה, וכאחת אף החקיקה העצמית של התבונה - היא התנאי למוסריות ולפיכך להטלת אחריות ; וההבחנה שלו בין הרצון האמפירי והרצון החופשי כשתי מערכות שונות, שמניעות את האדם לפעולה, מאפשרת לסמן גבולות להיקף האחריות שניתן להחילה על האדם . בהתאם לכך, האדם אינו יכול לחלוש באופן ממשי אלא על כוונות הרצון הטוב . היכולת להגשים את כוונתו של הרצון הטוב כהלכה למעשה, או היעדר יכולת כזו ( בשל פגעי עולם וטבע ) , אינם מוסיפים או גורעים מערכה של הכוונה . תוצאות הפעולה מתרחשות בעולם, ולפיכך הן כפופות לחוק הסיבתיות שבטבע, או לחוקים חברתיים, ואינן ניתנות לשיפוט מוסרי . זו ההבנה הרווחת לגבי תורת המוסר של קאנט . בספר זה אבקש להציע תזה ייחודית שלפיה בתנאים מסוימים אפשר להחיל אחריות מוסרית גם על תוצאות מעשיו של האדם . יתרה מזאת אבקש להראות, בניגוד לדעות הרווחות, שהמודל האתי של קאנט מציע שתי רמות של החלת אחריות מוסרית : הרמה האחת היא בבחינת אחריות מלאה או אפס אחריות, והיא ניצבת ביסוד היותו של האדם כשיר לשיפוט מוסרי ( ופלילי ) ; והרמה האחרת, שמתבססת על הראשונה, מאפשרת לדון בדרגות של אחריות
|
|