|
|
Page:13
] 13 [ שעות בין ערביים בעמק תמיד מביאות עמן שלווה . במיוחד בקיץ . הרגעים בהם השמש מוצאת מסתור בין פסגות הגלבוע ונעלמת בקצב הנשימות . הצל חוצה את ערוץ הג'לוד ומכסה עוד חלקה חקלאית ועוד אחת עד שהוא מגיע לרמות יששכר . רוח חזקה ונעימה מתגנבת לחלל ומתחזקת, מפזרת משב אוויר מחייה . הרי הגלעד מכחילים במרחק, וההר עז המבע הופך אט-אט לשחור גדול ומסתורי שזועקות ממנו יללות תנים . כך היה בערב הקיצי ההוא, ב- 1936 . ימי החופש הגדול, התחושה רופפת יותר מבשגרה . אפילו אם זו שגרה משוחררת רסן במהותה . ספק אם הם ידעו שהם חלק מניסוי חינוכי-חברתי ייחודי שימיו קצרים . ספק אם זה היה משנה משהו . הם יצאו מצריפי חברת הילדים למעלה, לכיוון ההר . נערים ונערות רכי שנים, תוססים, נוטפי תשוקה רעיונית בתולית, שנישאה על גבי משובת נעורים מדבקת . בדיוק כמו הוריהם, שהיו בערך באותו גיל כאשר שהו כפליטים בווינה בזמן המלחמה ויצרו לעצמם עולם חדש, את התנועה . דור ההורים לא ידע על פי רוב להעניק את החום ההורי והמגע הקרוב, את הדרך הורו לילדים במעשים וברעיונות . חלפו עשרים שנה מאז יצאו למרד הנעורים שלהם שהתחיל בגליציה והסתיים בגלבוע . עתה הגיע תורם של הילדים . אט-אט טיפסו במעלה המתון, מימינם חפציבה ומשמאלם בית אלפא . המורים האהובים לא ידעו דבר, המטפלות ודאי שלא . הם נעצרו על הגבעה שצופה על הקיבוצים, למרגלות הגלבוע . המדריך הכריזמטי הוביל אותם בבטחה . כל מילה שלו ננעצה בראשם ובבטנם . כל מחווה אגבית נחקקה בלב הנערות כעולם ומלואו . הוא ידע שהוא לא אמור להיות שם, שלא בשביל זה הוא קיבל את העבודה בחברת הילדים . בעצם תלוי את מי שואלים .
|
|
|