|
|
Page:11
מתחת לשמיים השחורים : שיחות על כאב נפשי, אובדנות ותקווה 11 הרקליטוס לפני יותר מאלפיים שנה . ואכן, עם השיחות השתנינו גם אנחנו, למדנו, החכמנו ופתחנו את הלב . * * * התחלנו את המסע שניים, בעצם שלושה . דפני, אני ודורון, בתה של דפני, שהתאבדה בינואר 2007 ושהייתה עימנו ברוחה לכל אורך הדרך — בַּתוֹכֶן, ברוח ובהשראה להפוך כל אבן כדי למנוע את ההתאבדות הבאה . במהלך המסע הלכה החברות בין דפני לביני והעמיקה . שיחות ארוכות בנסיעות למפגשים השונים יצרו אט-אט פתיחות רבה והבנה מעמיקה של הסיבות שהובילו אותנו לצאת למסע הזה : הרצון להבין לעומק את פשרה של התופעה הזאת, הרצון להבין את המשמעויות של הכאב הנפשי בתוכנו ומסביב לנו והבקשה הכמוסה של דפני, שנהפכה אט-אט גם לשלי : "שדורון תהיה המתאבדת האחרונה" . היה מובן לשנינו כי זו בקשה שאינה בהישג ידינו, ובהישג יד בכלל, ובכל זאת — אני חושב שהיא הייתה שם בנסיעותינו כמעין דלק המניע את המכונית לנקודות השונות שנסענו אליהן . עם התקדמות השיחות החלו להופיע אצל דפני כאבים וקשיים גופניים שונים . דפני, כמו דפני, ביטלה אותם בהינף יד כאומרת — זה לא מה שיכריע אותנו . "מכה קלה בכנף, המשימה שלנו חשובה יותר", הייתה נוהגת לומר לי כששאלתי אם אינה מעדיפה להשהות קצת את המסע לטובת הטיפולים הרפואיים . וכך המשכנו לנסוע והמשכנו להיפגש, לדבר על הכאב שבחוץ וכמעט להתעלם מהכאב הגופני שבפנים . בדיעבד, אולי הייתה זו עוד סיבה למסע המיוחד הזה . לצערנו, לאחר בדיקות רבות שעשתה דפני, הגיעה הבשורה כי היא חולה בסרטן . עם הבשורה הופיעו קשיים גופניים חדשים, לפעמים בלתי נתפסים . לעיתים היא הגיעה לנסיעות ומתחת לבגדיה שרוולי קרח כדי להקל עליה את הכאבים הבלתי פוסקים ואת בערת העור המתמדת . כשהבטתי בה בזמן השיחות, ראיתי את המאבק הפנימי בין הרצון להתמסר לכאבים הגופניים ובין הדחיפות להמשיך ולהעמיק, להבין, לחקור ולשאול על אודות כאב נפשי ואובדנות . באופן מופלא נמשכו השיחות כמעט כמתוכנן בתקופה הזאת, ורק אני הייתי עד סודי למה שמתחולל אצל דפני . לא פעם שאלתי את עצמי
|
|