|
|
Page:10
| קללת דרעי 10 ורצה יותר מדי ומהר מדי ; אולי הדחייה ממעשיו כנבחר ציבור ; אולי הקלות המדהימה שבה הצליח לתעתע בעשרות עיתונאים, בהם בכירים ומנוסים, שהתייצבו במשך שנים לימינו . לפני כשנה וחצי פגשתי בירושלים את אחד המקורות שלי בפרשה והוא הזכיר לי את "ימי הפחד", כלשונו . הוא לא ישן אז בלילות, סיפר, הוא חשש שייחשף כמקור, כ"מויסר", כמלשין . "גם היום," אמר לי, "אני לא בטוח שאנשים במחנה הדתי והחרדי יסכימו לדבר איתך על דרעי . הם ינסו להתחמק . " השיחה הזאת החזירה אותי באחת אל דפי הספר הבלתי מושלמים ואל הימים בהם הזהירו אותי שוחרי טובתי לא לפרסם את התחקיר . אל תכתוב על דרעי דברים רעים, אמר לי אחד מהם, אל תכניס ראש בריא למיטה חולה . הוא בועט, הוא מתוחכם, הוא זהיר — לא תצליח לפצח אותו . לבחור הצעיר הזה יש נושאי כלים, שעושים בשבילו את העבודה המלוכלכת . האנשים הטובים טעו : החקירה העיתונאית חדרה בסוף לבונקרים של דרעי ושל ש"ס ואני מגולל אותה בהרחבה בקללת דרעי . אני מתאר את ההסתננות למעוז של מי שנחשב אחד הפוליטיקאים היותר מוכשרים והיותר מושחתים בצמרת השלטון ; את הבדידות של העיתונאי החוקר מול מערכת שלטונית רקובה ועמוסת כוח ; את הזחילה האטית בתוך המחילות, האבנים והקוצים, שבסופה אתה פוגש יודעי סוד שתראה פעם אחת ותשכח . זו היתה מלחמה קשה, מתישה, שבה מצאתי את עצמי כבר בתחילת הדרך מאוים ומתמודד כמעט לבד מול כולם . התקשורת ברובה לא תמכה בי — לעתים היתה אפילו עוינת ; נשתלו ידיעות שקריות בעיתונים, ברדיו ובטלוויזיה בניסיון להטיל דופי באמינות התחקיר ; פוליטיקאים התנפלו עלי בגסות מעל לבימת הכנסת ומחוצה לה ; חוקרים פרטיים הקיפו את ביתי ואת מערכת "ידיעות אחרונות" ; עמיתים לעבודה ניסו לרפות את ידי ; והעיקר — אשתי ושלושת ילדי, שנמצאו תחת אבטחה, שאלו אותי עד מתי . חששתי שיגיע רגע השבירה שלהם . אודה על האמת : היו ימים בהם שאלתי את עצמי, האם אנשים
|
|