|
|
Page:8
8 | ״דווקא רציתי לצאת מגדרי״ רבקה אלינב הספרותי מתעצם . הדוגמה האולטימטיבית בספרות המערב לזיקה בין סיפור התעצבותו של הגיבור כאמן לבין היוצר שמאחוריו היא דיוקן האמן כאיש צעיר משנת 1916 ( ג'ויס, 1791ב ) . הגיבור סטיבן דדאלוס ( Stephen Dedalus ) הוא בבואה ספרותית של ג'ויס בפרטיו הביוגרפיים ובתכונות האישיות ( ראו הרחבה במבוא ) . דוגמאות נוספות ( מני רבות ) לקביעה זו הם הנובלה טוניו קרגר ( תומס מאן, 1903 / 1998 ) , והרומנים בנים ואוהבים ( ד״ה לורנס, 1913 / 1980 ) , דמיאן ( הרמן הסה, 1919 / 1976 ) , בעקבות הזמן האבוד ( מרסל פרוסט, 1992 – 2002 ) , הבט הביתה, מלאך ( תומס וולף, 1980 / 1929 ) . העניין בגיבורה - במסע החיים שלה להיהפך לאומנית, שהתחלותיו בהגות שהפרתה את הגל השני של המהפכה הפמיניסטית - תפס תאוצה . בעשורים האחרונים הוא בלי ספק אחד מנושאיה החמים . לארץ הגיעו הדים ראשונים שלו בשנות השמונים, ובנראוּת מוגברת במעבר מן האלף הראשון לשנת אלפיים . היו אלה חוקרות פמיניסטיות שהשראת המחקר הפמיניסטי במערב ופרקטיקות הקריאה הביקורתית שפותחו בו, אשר הפנו לראשונה זרקור אל סוגיית החניכה בגילוייה בסיפורת הנשים העברית . כך, חנה נוה ( 1999 ) הצביעה על התמה של יחסי אם - בת, שיוצרות החלו להידרש אליה, כמוקד וכמאפיין של חניכה נשית ; דיונה המאיר עיניים של פנינה שירב ( 1998 ) בייצוגי נשיות ושיח נשי, לרבות התייחסותה ליסודות חניכתיים בכתיבתן של שלוש מבכירות הסופרות הישראליות ; וניתוחה הידעני של יעל פלדמן ( 2002 ) - כל אלו שפכו אור על הזיקות בין ההתפתחות המהוססת של מודעות פמיניסטית אצל הסופרות שהיא דנה בהן, לבין היעדרותן של תבניות חניכה של גיבורה ביצירותיהן . בבחינת ההתייחסויות שהנושא זכה לו בולטת לעין הציפייה הנכזבת של חוקרות לרומן הנכסף – רומן הנישא על כתפי גיבורה יוצרת . ראשיתה של נימה זו בקביעה של לילי רתוק, כי טרם נכתב דיוקן של אישה המעוררת הזדהות מבחינת עצמאותה הרוחנית ( פישביין, 1988 ) ; המשכה בקביעה של פלדמן, כי בין הסופרות מושאות דיונה – עמליה כהנא - כרמון בכללן – אין "אפילו לדמיין דמויות נשיות" ריבוניות, לא כל שכן לספק אפילו 1 ובאותו תוקף, כעבור עשור, "'דיוקן אמנית' אחד" ( פלדמן, ,2002 עמ' 43 ) . 1 בספרה זה בוחנת פלדמן מניפה של סיפורת נשים ישראלית בשנות השבעים והשמונים על פי המפתח של הרומנסה הנשית לצד מודלים מן ההגות הפמיניסטית . על ציר זה, כהנא - כרמון ממוקמת בתחילתו ( לא העניקה שחרור פמיניסטי לגיבורתה ) ואילו רות אלמוג ממוקמת בסופו, משמע : גיבורתה חרגה מסַד סיפור הרומנסה . היא "מוכנה סוף סוף לאמץ את השיגעון של מורשתה האִמהית [ . . . ] ועומדת למצוא את האותנטיות שלה בכתיבה", להתממש כאמנית ( עמ' 229 – 230 ) .
|
|