|
|
Page:13
1 הקדמה מעורבת בהן ולנקוט אלימות כנגד מי שנתפסים כאויבי המדינה ; שתיקה ואי-התערבות בנוגע לאלימות בין תלמידים ואף בין מורים לתלמידים בין כותלי בית הספר ; ו"ברוטליות לא פורמלית" הנוכחת בבתי ספר בשל תרבות המבחנים, השְלטת משמעת באמצעות הפחדה, עידוד לתחרותיות ויצירת חרדה מכישלון . כל אלה מצריכים, לדעתה, הטלת ספק גדול בטענה שבתי הספר מקדמים את הטוב החברתי ואת השכנת השלום ( 7 6, Davies, 2004, chapters ) . חוקרים אחרים פוסלים את האפשרות שמערכת החינוך תביא לשינוי חברתי - חיובי או שלילי - בשל סיבות מוסדיות מובנות . לדבריהם, תפקידה המרכזי של מערכת החינוך בכל חברה, כולל חברות דמוקרטיות, הוא שעתוק של המבנה החברתי והערכים החברתיים הדומיננטיים . רק כאשר אלה משתנים ברמה הכלל-חברתית, הם מחלחלים בהדרגה ובאיטיות לתוך בתי הספר ( 1971 Bourdieu et Passeron, ) . המוסד החינוכי אינו סוכן שינוי אלא הוא מושא לשינוי בעקבות שינויים רחבים יותר המתחוללים בחברה . אחד הגורמים המוזכרים בהקשר זה הוא האינטרס שיש לכל מוסד באשר הוא לשמור על יציבותו ולמנוע ככל האפשר שיח ביקורתי - שהוא הן התנאי ליצירתו של שינוי והן תוצאתו - כלפי התנהלותו . כך, במציאות הישראלית, גם כאשר משרד החינוך מצהיר, בעקבות לחצים וציפיות מבחוץ, על מדיניות מתקנת - למשל, על חתירה לשוויון מגדרי או לשוויון הזדמנויות - במקרים רבים השינויים המתרחשים בעקבות זאת הם סמליים בלבד, בעוד שהליבה אינה משתנה ( טל, 017 ) . גם יולי תמיר, שרת החינוך לשעבר, מאמינה כי מערכות חינוך הן מטבען שמרניות : "שום מהלך מוסרי חדשני מרחיק לכת לא צמח בכיתה", כותבת תמיר . "קריסתה של ברית המועצות, נפילתה של חומת ברלין, פתיחת סין למערב, האביב הערבי או המחאה בתל אביב - כולם צמחו מתוך חוסר אמון בשלטון, ובכללו במערכת . לגבי טענה זו בהקשר הישראלי ראו גור, 00 .
|
|