|
|
Page:9
9 כשאבי ביקש,מהומה גדולהמובן שסביב שולחן הסדר קמה א . כולם פרצו בצחוק עוד לפנימחא למדוד ארדי לקרוא את ה שהתחיל . הוא נשמע לבקשה וקרא, אך לא ויתר על קמצוץ של חתרנות, על טיפת קונדסות : 'דִּי אֲכלוּ אַבהתנא – גם כן עוני ! – ' . . . "'הא לחמא עניא עם עבדות כזאת, מי צריך – . . . 'השתא עבדֵיבאַרעא דמִּצריִּם . שאני,'לשנה הבאָה באַרעא דיִּשראֵל . ' סליחה באמת – חירות ! לא ממהר לארוז ! " . . . המשפחה חלמה על ארץ זבת חלב ודבש, אבל רצתה לקום בבוקר בטהראן . . . "אז תגיד, חכּאכּיאן, ארזת : א שאל דוד ארדימחא לאחרי ה כבר, או שהטיסה לירושלים נדחתה שוב לשנה הבאה ? " אבי חייך ונופף בידו בביטול, כי הניח שהשאלה נשאלה בבדיחות הדעת . אבל דוד ארדי המשיך בלי שמץ הומור : "ברצינות, חכּאכּיאן, למה להקריא את זה בכלל ? למה לא כל השאר ? "להסתפק ב'ואהבת לרעך כמוך' ולוותר על ” Journey from the Land of No “ : בספרהיא חכּאכּיאן, רו
|
|
|