sso
| Hello Guest - login | My Account | My bookshelf | My folders
Kotar website
Page:12

12 הקדמה כשצוּותה להביאו לבית התינוקות במחנה העולים ראש העין . אף שלא הבינה את הטעם לדבר, לא נדרש הרבה כדי שתציית להוראת האחיות לובשות המדים הלבנים . סבתי סיפרה כי הושת עליה לחץ נפשי גדול, שלא הותיר בידה ברירה . כמו נשים אחרות במחנה, היא שכנעה את עצמה שהאחיות יודעות מה הן דורשות, הן האחראיות . האחיות הן מקרב יהודים טובים באשר יהודים הם, שהתמסרו להעלות את בני משפחתה וקהילתה לארץ הקודש . לאחר שנמסר בנה לבית התינוקות, היא ביקרה אותו שם מדי יום ביומו . כך משך ימים אחדים, עד לבוקר שבו הוא נעלם . באותו הבוקר, כרגיל הגיעה וביקשה לראותו, אך שלא כרגיל ניגשו אליה האחיות ואמרו לה שהילד מת . "מת ? " נדהמה, "הכיצד ? הרי אתמול היה עליז ומראהו טוב ! " . היא לא קיבלה מענה שהיה עשוי להפיס את דעתה, ומאז שהודיעוה כך, בשרירות לב, לא זכתה עוד לראות את בנה . ברבות הימים היא שבה וסיפרה לי על אותו יום מר ונמהר ועל הימים השחורים שבאו אחריו . היא הייתה מתפרצת כך פתאום באמצע יום חולין ובוכה בכי חסר פשר, מקוננת במר ליבה . כך היה עד יום מותה . בתמונת הזיכרון אני מדמה לראותה אז נדהמת למשמע הידיעה על מות חיים, סופקת כפיים, בוכה בכי קורע לב, רצה מתדפקת על חלונות בית התינוקות, מטיחה את עצמה אל הדלת . אִם הילד שלה מת, אם אמת הדבר, אז יואילו וייתנו לה רק להיפרד, היא זועקת . אחר כך בקושי רב היא נקרעת משם . בניה ובעלה אוחזים בה . הם נואשו מלמצוא לב לדבר אליו . אבל היא עוד תשוב אל בית התינוקות, עוד תלך ותחזור . תתחנן . אך לשווא . הצריף שבו הם משתכנים יהיה מעתה ריק מהילד, מחיים, מהחיים שלה . זמן רב היא תבהה בחלל שנפער . הילד שלה היה ואיננו . והאין יחתוך בבשרה . יש שהיא תתנפל על בגדיו ונעליו הקטנים של הילד, תשאף את ריחם אל קרבה . אחר כך תמעד אל הרצפה על המזרן הקטן שנהגה להשכיבו עליו, ותחבוט בראשה עד כאב . היא תישבר מן הזעם ותשוב לקונן, ובקינתה תתבוסס בזרם דמעות ומילים

רסלינג


For optimal sequential viewing of Kotar
CET, the Center for Educational Technology, Public Benefit Company All rights reserved to the Center for Educational Technology and participating publishers
Library Rules About the library Help