|
|
Page:8
[ 8 ] אניטה שפירא תשעה חודשים נולד לפיניק ואינה מארק, תינוק בריא שלא מלו אותו : מי יודע מה עוד עלול לקרות, מוטב שלא יזוהה כיהודי . היות שלפיניק ולאינה נולד בן זכר, החליטה רוזה שהיא ובנו יאמצו ילדה . רוזה תמיד קיבלה את ההחלטות המשפחתיות . המועמדת הייתה אחת הילדות הצעירות יותר ששרדו והיו זמינות לאימוץ . כך הגיעה המשלחת לבית הקצינה הפולנית, וכך הגענו לאירוע המכונן . אימא רוזה אהבה לספר סיפורים, ואף פעם לא היה אפשר לדעת מה בסיפור אמת ומה דמיון . כך למשל סיפרה רוזה שיום אחד בכתה הילדה ולא חדלה, ולא אמרה מה מציק לה . לאחר חקירה ודרישה היא סוף-סוף פלטה שהיא שוכחת את הפנים של האם שילדה אותה . ואז רוזה ואינה נסעו אל המנזר שבו היא הוסתרה בשנות המלחמה וקיבלו את כל הפרטים על המשפחה, ואפילו תמונה של אימא פליציה שילדה אותה . כיצד ואיך ידעה למסור להם את שם המנזר וכתובתו ? היא הייתה אז בערך בת חמש וחצי . העניין של הוריה הטבעיים היה רגיש והוזכר רק לעיתים נדירות מאוד . היא לא אהבה לדבר על העבר וגם רוזה העדיפה לא לדבר – הילדה רגישה . מה מסוגלת לזכור ילדה בת שנתיים וחצי ? היא לא זכרה הרבה דברים . נותרו תמונות מעטות שנחרטו בזיכרונה . הזיכרון הראשון שלה היה של סבתא שרוחצת אותה באמבט קטן עשוי מעץ שניצב על שולחן, ומעליו נורת חשמל חשופה . האם זו הייתה סבתא באמת או אולי שכנה ? אין את מי לשאול . הזיכרון השני היה חציית החומה של הגטו : לילה . היא בזרועות אימא פליציה . חומה של לבנים אדומות ומעליהן שברי זכוכית ופס תיל דוקרני . מעברה השני של החומה מסתובב מישהו מפחיד ופנס בידו . היא אמרה משהו, ואז אמרה לה אימא : "ששש ! " והיא נרדמה . כשהתעוררה כבר היה בוקר, והיא נמצאה במקום שנראה כמו כיתה, בביתן מעץ, ואימא, שאת פניה איננה זוכרת והיא כמו צללית, דוחפת ומעודדת אותה להתקרב לאישה ולילדות שהיו שם . האִם נפרדה ממנה בנשיקה ? בחיבוק ? לא זוכרת . כשנעשתה בעצמה אם לילדה, הייתה עוקבת אחריה וחושבת : כך אני נראיתי כשאימא נפרדה ממני . האם אני הייתי מסוגלת להיפרד מילדתי ? אילו עוצמת ייאוש וודאות של כליון, אילו כוחות נפש נדרשו למעשה הזה ? ! הזיכרון הזה עבר גם לדור השלישי : בִּתה גם היא עקבה אחרי בִּתה הפעוטה וחשבה, מה עובר בראשה של ילדה כזאת שמיום למחרתו מנותקת מאימה ? היא לא זכרה . אין בסיפור המעשה פרטים יוצאי דופן, לא סיפורי זוועות ולא סיפורי גבורה : סיפור נדוש שכמותו היו אלפים בזמן ההוא . ילדה יהודייה שגדלה
|
|
|