|
|
Page:13
כל מיני שלישי / / 13 הרב-תחומית ושל הרגישות להקשר ( כל אלה הם מסממני הפוסטמודרניזם : ליוטר, 1999 ; כ"ץ, 2012 ) , כך גם התחזקה השאיפה והופיע הפיתוי לפתח ולהציע את האפשרות של אינטגרציה בין הפרט לארגון ולחברה . אריקסון ראה ביצירה של זהות יציבה נוכח האפשרות של פזירות תפקיד וריבוי לא מאורגן אחד מאתגרי ההתבגרות ( אריקסון, 1960 ) . זהות יציבה נדרשת לכאורה כדי ליצור אחדות, עקיבות ורציפות, בעיקר נוכח איום של התפוררות והיעדר חיבור . אך יומרה זו היא לא אחת בגדר הבטחה יתרה, שבקצה מועדת תמיד להיכשל . היא יכולה להתקיים כמשאלת לב, אך ההכרה ביסוד האוטופי שבה בלתי נמנעת . וכאן השלישי כמשבש מבטא בעיקר כי החרגה, דיפוזיות ונזילות הן מצבים שכיחים ביותר בחיינו, ולא תמיד לרעה . סטפן פרוש הראה בהקשר זה עד כמה מצוקת זהות היא מאותות הזמן ( 1991 Frosh, ) . הוא גם סבר כי קיום שיח ביקורתי מתחדש ומאתגר חשוב לצורכי התפתחות החשיבה בפסיכואנליזה ולשמירה על ערכה המשחרר גם מחוץ לקליניקה ( 2010 Frosh, ) . קארל וייק ( 1979 Weick, ) הצביע בעבודתו על מגבלות השליטה וההכוונה המלאה בתהליכים המתרחשים בתוך ארגונים . הוא הראה עד כמה ארגונים – בניגוד לדימוי שלהם כמייצגים סדר הדוק ומכוון תכלית – מציעים לא אחת צמידות רופפת, המאפשרת מידה של חופש, התאמות מקומיות, הגחה של סדרים אחרים ועוד . בכך יש הד גם לאחיזה הגוברת של תאוריות תבניתיות, שהצביעו על היתרון שמציעה גישה גמישה ורבת עדשות ( למשל, מורגן, 2010 ) . תורמים לכך גם הרעיונות של מורכבות, שקונים להם אחיזה גוברת בעולם הארגוני, ואשר מכוונים לתובנה דומה ( 2001 Streatfield, ) , וגם ההתעניינות באי-סדר לצד סדר ( 2008 , . Hassard et al ) . פיליפ ברומברג ( 2011 Bromberg, ) הציע את רעיון העצמי כדינמי וכדיאלקטי . בחשיבתו ניכרת גם ההשפעה של תאוריות מורכבות בדבר התארגנות עצמית בלתי פוסקת . רעיון זה תואם מחקר עדכני בנושא הזהות בכלל, והזהות הארגונית בפרט, שרואה בה תבנית מתעצבת, משתנה ונתונה להקשר . כפי שהעיר שלמה מנדלוביץ ( 2015 ) , השפעה אחרת רלוונטית היא זו של הפוסטמודרניזם, בהחדרת תפיסת הריבוי לשיח – כזה, שבו עצמי-ם מפוצלים הופכים להיות עצמ-ים מרובים . בלשונו, "קיומו של העצמי הגרעיני אותגר, ולעיתים אף נתפס כפחות רלוונטי " ( מנדלוביץ, ,2015 עמ' 42 ) . גם קנת' גרגן ביטא רעיון דומה בהתייחסות שלו למושג העצמי . רעיון דומה הקדים וביטא רולאן בארת בכתיבתו, כפי שנמצא גם בקובץ גרעין הקול : "על פני הרעיון הזה של סובייקט מאוחד אני מעדיף את משחק הקליידוסקופ : מנערים אותו, וכל פיסות הזכוכית מסתדרות בסדר חדש" ( בארת, ,2007 עמ' 182 ) . מדבריו של בארת עולה היתרון הטמון בהיעדר האחדות כביטוי של חופש, תנועה והתנסות, וכן עולה התייצבותו נגד כל סיווג . הוא מצטט בהקשר זה את דידרו, שאמר כי "הכול נעשה בתוכנו משום שהננו אנחנו, תמיד אנחנו, ואף לא לדקה זהים לעצמנו" ( בארת, ,2011 עמ' 161 ) . יש בכך הכרה בבלתי נמנעות של הדברים . רוברט
|
צפנת, מכון למחקר, פיתוח וייעוץ ארגוני
|