|
|
Page:11
11 א נ י מ ש ו ג ע ? באחד הימים שמתי לב שהיא התעייפה ממני . ראיתי זאת בעיניה, בשעת היקיצה . רכון מעליה, חיכיתי בכל בוקר למבט ראשון זה . חיכיתי לו מלא זעם, שנאה, בוז, לאישה פראית ישנה זו, שאני הייתי העבד שלה . אך כאשר הכחול החיוור של אישונה, אותו כחול נוזלי כמו מים, התגלה, עדיין חולמני, עדיין עייף, עדיין חולה מהליטופים האחרונים, היה זה כמו להבה מהירה ששרפה אותי, מגרה את התלהבותי . ביום ההוא, כשנפקחו אישוניה, ראיתי מבט אדיש וקודר שלא חשק עוד בכלום . אה ! ראיתיו, ידעתיו, חשתי אותו, הבנתי זאת מייד . זה נגמר, נגמר, לתמיד . והייתה לי הוכחה לכך מדי שעה, מדי שנייה . כאשר קראתי לה בזרועותיי ובשפתיי, היא סבה לאחור ברוגזה, ממלמלת : ״עזוב אותי, די ! ״ או ״אתה ? ״ או ״לעולם לא יניחו לי ! ״ או אז קינאתי . קנאה של כלב, ערמומי, זהיר, מסתיר את רגשותיי . היטב ידעתי שהיא תתחיל שוב בקרוב, שגבר אחר יבוא להצית מחדש את חושיה . הייתי קנאי בטירוף ; אבל אינני משוגע ; לא, בטוח, לא . המתנתי ; אה ! ארבתי ; היא לא הייתה בוגדת בי ; אבל היא נותרה קרירה, רדומה . היא אמרה לפעמים : ״הגברים מגעילים אותי . ״ וזה היה נכון .
|
|