|
|
Page:13
מבוא | 13 על האוריינטציה הפוליטית והפילוסופית של הרי״ד . אולם עומק ההשפעה עדיין לא התמצה . כידוע השתייך הרי״ד לאגודת ישראל ובעקבות השואה עבר לשורות המזרחי, לאמור לציונות הדתית . ההגות החרדית איננה מחייבת זהות פילוסופית . אין לה תשתית דוגמטית קשיחה, והיא מסתפקת בהקפדה יתרה במצוות, בשלילת הציונות או באדישות לה ובאמונת חכמים . לא כן הציונות הדתית . תנועה זו קמה כתנועה בעלת עקרונות דוגמטיים מובהקים, כגון פרשנות משיחית להווה ( גאולה ) , ארץ ישראל כעיקר אמונה וכדומה . הרי״ד שייך עצמו לדתיות הלאומית, ובכך נקלע לשורה של מתחים בין הנהגתה של מדינת ישראל ובין זהותו . המחקר איננו אחיד בשאלה אם היה הרי״ד הוגה ציוני דתי . אולם ברור לי שהיסוד הלאומי היה נוכח באישיותו ובהגותו במידה כזו שחייב התייחסות . הרי״ד לא היה יכול להתעלם מהתחייה הלאומית, וגם אם איננה נוכחת בהגותו השיטתית במידה שהייתה הופכת אותו להוגה ציוני דתי היא איננה זניחה . במיוחד לאחר הקמת המדינה נתן הרי״ד דין וחשבון לעצמו בשאלת מקומה בהגות, ועוד יותר מכך כיצד יכלה משפחתו להתעלם ממהלך משמעותי זה . תיקוף עד כה עמדתי בסדרת הספרים שהקדשתי בהגותו של הרי״ד על שלוש תקופות בהגותו : ( א ) ההגות ה״מוקדמת״ . בשנות הארבעים חיבר הרי״ד את המסות הגדולות ״איש ההלכה״, ״התודעה ההלכתית״ ( Halakhic Mind ) ו״וביקשתם משם״ . המסות הללו היו מקושרות היטב לתקופה ולסביבה . המתודה השלטת בהן היא בעיקר הפנומנולוגית, ומערכת המושגים שלהן נקבעה במידה רבה בדוקטורט של הרי״ד, שעסק במשנתו האידאליסטית ההכרתית של הרמן כהן . ״איש ההלכה״ נכתב בסוף מלחמת העולם השנייה, כשהרי״ד ביקש לחדש ראה י׳ בלידשטיין, ״הרב יוסף דב הלוי סולוביצ׳יק כהוגה דתי-ציוני - האומנם ? ״, בתוך י׳ עמיר ( עורך ) , דרך הרוח : ספר היובל לאליעזר שביד, ירושלים תשס״ה, עמ׳ 441 - 443 .
|
|
|